בתחילת שנות 90, שנייה לפני התפוצצות הגראנג' על עולם המוסיקה, התגורר כריס קורנל עם חברו הטוב אנדי ווד בדירה בסיאטל. סיאטל, למי שעדיין לא ברור לו, הייתה המוקד העיקרי של סצנת הגראנג' האמריקאי וממנה פרצו הלהקות העיקריות והחשובות של אותה התקופה, וביניהן סאונדגארדן, אליס אין צ'יינס, פרל ג'אם, וכמובן נירוונה. ווד היה סולן של להקה מקומית בשם מאד'ר לאב בון. בלהקה היו גם 2 חברי הרכב, אלמוניים באותה תקופה, שבהמשך היוו את הגרעין של להקת פרל ג'אם. בתחילת 1990, לאחר מאבק ארוך בהתמכרות להרואין, וזמן קצר לפני יציאת אלבום הבכורה של להקתו, איבד ווד את הכרתו כתוצאה ממנת יתר. כמה ימים לאחר מכן כאשר נודע כי אין סיכוי שתשוב אליו הכרתו, הוחלט לנתקו ממכשירים ולהניח לו למות בשלווה.

בניסיון ראשוני להתמודד עם האובדן של חברו כתב קורנל שני שירים, שבמקרה לא התאימו לסגנונה של להקתו באותה תקופה, סאונד-גארדן. קורנל פנה לחברי מאד'ר לאב בון, סטון גוסרד וג'ף אמנט והציע להקליט את שני השירים כמחווה לווד. לחבורה התווספו מתופף סאונד-גארדן מאט קמרון, וגיטריסט אלמוני נוסף (לעתיד חבר פרל ג'ם) בשם מייק מקריידי. מהר מאוד התברר לכולם שחבל להתפשר רק על שני השירים והוחלט להקליט אלבום שלם עם שירים נוספים של קורנל ומילים שכתב ללחנים של אמנט וגוסרד. מה שהופך את האלבום לכל כך מיוחד (אפילו טוב מדי מכדי להיות אמיתי!) הוא שהוא למעשה הוא הוקלט ע״י סופרגרופ עוד לפני שחברי הלהקה היו מפורסמים בזכות להקות האם שלהם! ואם זה לא מספיק, "אלמוני" נוסף, אחד בשם אדי וודר, תרם את קולו לאחד משירי האלבום, בשיתוף עם קורנל (השיר "האנגר סטרייק", שבסופו של דבר גם היה הסינגל המצליח של האלבום).




ימי ההצלחה

האלבום "טמפל אוף דה דוג" (כשם הלהקה), אשר הוקלט בשבועיים בלבד, שוחרר במהלך 1991 וזכה לביקורות משבחות. למרות זאת, הצלחתו המסחרית הגיעה רק לאחר פריצת הגראנג' אל המיינסטרים והתפרסמות להקות האם של חברי ההרכב (סאונד-גארדן ופרל ג'אם).מתחילת הקריירה המוזיקלית שלו, נודע קורנל בזכות מנעד קולי עצום של ארבע אוקטבות, מה שאפשר לו לעבור בקלות משליטה מלאה בצרחות עוצמתיות ועד לשירה בקול נמוך ובלוזי. ובאלבום זה קולו בא לידי ביטוי במלוא כוחו, כאשר כבר בגיל 26, נשמע קורנל בשל, טרי, וחייתי יותר מאי פעם - כמעט בלתי ניתן לשחזור.

26 שנים ושורה של אלבומי מופת לאחר מכן, ב17.5.17 עומד כריס קורנל על במה בדטרויט עם להקתו הכיום "אגדית" - סאונד-גארדן, ונותן בראש לאולם מלא באנשים שיודעים מוזיקת רוק טובה, מה היא. בבוקר שלאחר מכן, הוא נמצא ללא רוח חיים בחדר המלון שלו. כעת, מתוך ארבעת ענקיות הגראנג', נותר רק סולן אחד בחיים – אדי וודר. כמו קודמיו, קורט קוביין (נירוונה), וליין סטיילי (אליס אין צ'יינס), משאיר אחריו קורנל עדת מעריצים עצובים, שבעיקר מתקשים להאמין. 



האלבום היחיד של הלהקה החד-פעמית "טמפל אוף דה דוג" כבר מזמן נהנה מסטטוס של קלאסיקת רוק מיוחדת במינה, בעיקר בגלל קולו של קורנל, ובגלל הנסיבות שבגללן הוא נוצר (ומעבר לכך מכיוון שמדובר באלבום רוק מצויין בפני עצמו). שירי האלבום אשר הוקדשו לזכרו של ווד, עסקו כולם באופן ישיר או עקיף בהתמודדות של קורנל עם אובדן חברו, אך שני השירים הראשונים, "סיי הלו טו הבן" ו-"ריץ' דאון", עוסקים ישירות בדמותו של אנדי ווד. כמה עצוב, עוצמתי ומצמרר יהיה זה להאזין לשירים האלו מעכשיו, בידיעה שגם קורנל, כמו חברו, נפרד מאיתנו בטרם עת.