“בטוח ב־100%. השיר נכתב לחבורת הזמר של בית שאן, שאותה הקמתי על משקל ‘חבורת בית רוטשילד’ - חבורת הזמר שהקים אפי נצר בחיפה. יום אחד בשנה ההיא סיפר לי חיים שאנשי הגבעטרון קיבלו אותו כמנהל המוזיקלי שלהם, בתנאי שיביא איתו את ‘ים השיבולים' ואת ‘עמק שלי’, שכתבנו לחבורה בבית שאן. כמובן, לא התנגדתי לכך, ועל זה אני לא מצטער לרגע”.
“לא מדויק. לאמיתו של דבר, זהו סיפור בשלוש שכבות. המון שיבולים ראיתי לראשונה בילדותי, כשיצאתי ממרקש, עיר הולדתי, בדרך לארץ. ים השיבולים השני נגלה לנגד עיני במלוא יופיו במרחבי הנגב, כנח”לאי בקיבוץ אורים. הפעם השלישית הייתה, כאמור, בביקור המאוחר במרוקו”.
שנים רבות לאחר שהשיר הזה הפך לחלק בלתי נפרד מפסקול חיינו, אי אפשר שלא להתפעל ממילותיו. “אני "כתבתי את השורות האלה, אבל המחמאות הן ראשית לכל של חיים, ידידי”, אומר קינן, “איך אמרתי בערב לזכרו? ‘זה כמו פסל שנמצא בתוך סלע, והוא רק היה צריך פסל כמו מיכלאנג’לו כדי לגלות אותו. המילים שכתבתי נבעו בטבעיות מהלחן”.
“כעת, מותר לגלות שלא כל כך בהתלהבות. כמו שקורה בחבורות זמר, שירים עולים ויורדים, ואני כמעט שכחתי מהשיר, שמזלו היה בכך שנקלט בגבעטרון, שם התקבל בהתלהבות. אני זוכר היטב אותו ערב עם ביצוע הבכורה שלהם לשיר. הייתה שם אווירה מדהימה, עד שניתן היה להרגיש חשמל באוויר; משהו שלא מהעולם הזה”.
קינן נולד במרוקו בדצמבר 1941 כאיזק ועקנין, בנו של סוחר בדים. בן עשר וקצת היה כשהוריו שלחו אותו לעלות ארצה בגפו ולהתגורר אצל סבתו, מרים, שעלתה כבר ב־1920. בנה, אביו של קינן, חזר לארץ הולדתו ולימים עלה הנה בשנית, הפעם בעקבות ילדיו. אמו של קינן היא בת למשפחת לוצקי, ולכן ים השיבולים שלו הומה עד גדות הוולגה.
“חוויתי משבר שלא פג תוקפו עד היום. לא באתי הנה ברצון. למעשה, הייתי קשור לחברי במרקש, שוער קבוצת הכדורגל של הילדים. די במפתיע נתלשתי מהם ונשלחתי לישראל. במעבר הכפוי ההוא, שלווה בלא מעט דמעות, מת איזק ועקנין ונולד ילד אחר, שנקרא יצחק קינן. במחנה מעבר בצרפת עוצבנו מחדש עם שירי מולדת וריקודי עם”.
הוריו עלו ארצה לאחר כשבע שנים, ולמפגש החוזר ביניהם היה צביון סוריאליסטי: “אמא לא שמה לב שעברו כמה שנים מאז שנפרדנו והביאה לי, ז’לובט כמעט בן 18, בגדים של ילד בן עשר ומשהו, וכשהיא חלפה על פני, היא לא זיהתה אותי”.
דרכו אל הישראליות עברה בכפר הנוער נווה הדסה ובקיבוץ תל יצחק. “נכנסתי שם בין צברים אל כור ההיתוך והותכתי ברצון רב, כשתמיד היו בנות יפות ברקע”, הוא מספר, “רק בהמשך, לאחר שעברתי קורס מ”כים בנח”ל המוצנח ולמדתי בסמינר למורים בנהלל, התחברתי בבית שאן לשורשים המרוקאיים שלי. ‘מה פתאום אתה קינן?’ היו שהטיחו בפני שם. ‘בשבילנו היית ונשארת ועקנין”.
“נקרעתי בין העולמות”, הוא מוסיף, “מצד אחד למדתי היסטוריה וספרות עברית באוניברסיטת חיפה, שם רקדתי בלהקת הסטודנטים על הכרמל ומצד שני חוויתי את העוני בבית שאן”.
“זה התחיל בשירי אהבה שכתבתי כנער בקיבוץ תל יצחק, לאחר שרוב הזמן הייתי מאוהב בבנות”.
“הם לא הוגשו לי על מגש של כסף. כמו קבצן עברתי ממפעל למפעל וקוששתי כמה ימי עבודה פה, כמה ימי עבודה שם. בדרך לאוניברסיטה למדתי בסמינר בנהלל. בלי תעודת בגרות לא רצו לקבל אותי. אבל כשמנהל הסמינר, חבר הכנסת לשעבר יעקב אורי, שמע אותי מדקלם בעל פה שירים של ביאליק, הוא פתח בפני את השערים”.
בבית שאן היה קינן מורה “תרבותניק”, שלצד ההוראה כתב שירים, ניהל את חבורת הזמר ואת להקות המחול המקומיות. כשאגמון, בן למשפחה בית־שאנית יוצאת טורקיה, השתחרר משירותו הצבאי כנגן אקורדיון בלהקת הנח”ל וחיפש עבודה, קינן הציע לו להחליף אותו בלהקה בעיירה. אך אגמון לא הסתפק בנגינה: “כשחיים ראה אותי מנסה להלחין את השירים שכתבתי, הוא הציע לי שנכתוב יחד. אחד השירים הראשונים שכתבנו היה ‘עמק שלי’, שיר שרחוק מהפסטורליות המאפיינת את ‘ים השיבולים’. ‘עמק האש, עמק הדם,/ זמר הקרב עוד לא נדם./ עמק יפה, עמק שלי,/ יקרת לי, עמק שלי’, כתבתי בשיר ששיקף את האווירה הקשה שיצרו הקטיושות שנורו לעבר עמק בית שאן במלחמת ההתשה”.
“לחיים היה כישרון מדהים, שהתבטא בשירים נוספים שכתבנו במשותף ונעלמו עם הזמן, אבל כשנבחרתי בסוף 73’ לראשות המועצה המקומית בית שאן, לא היה לו קל למצוא שותף אחר ליצירה”.
לא רק שאגמון לא מצא שותף אחר, אלא גם סיפורו היה עגום. הוא עבר תהפוכות משפחתיות, נדד לראשון לציון ומשם לרחובות, חלה בשחמת הכבד והלך לעולמו בטרם עת, בהיותו בן 66.
בדרך לראשות המועצה היה קינן, מנהל בית הספר בעיירה, פעיל בתנועה החברתית “עודד”, שאחיו, אלי, היה ממקימיה. ממנה הגיע להיות מועמד העבודה. הוא כיהן כראש בית שאן במשך שתי קדנציות ולא נבחר בשלישית.
“לא בדיוק. הציעו לי לקחת לידיים את ניהול קופת החולים של ההסתדרות בצפון, כהכנה לכנסת”.
לדבריו, נכנס לשדה מוקשים: “היו שלא רצו אותי. ניסו לארגן נגדי אפליה עדתית. ‘פרענק’, כינו אותי. כי עד אז עמדו בראש הגוף הזה כאלה שדאגו לעצמם והשאירו עצמות לקבצנים בעיירות הפיתוח. נאלצתי להתמודד עם תנאים קשים מאוד. התעקשתי לצאת ולפעול למען תושבי הפריפריה והפעילות של ‘סל תרבות’ התחילה בכהונה שלי, גם הקמתי ועדות רפרטואר יישוביות. אם יש אפליה, היא באה לביטוי בתחום התרבות. עד היום זאת שמורת הטבע של האשכנזיות, כשנגד זה פעלתי להעברה ישירה של תקציבים ליישובים, שיחליטו בעצמם מה שהם רוצים שיהיה בתרבות שלהם, בלי הכתבות מתל אביב”.
“מירי רגב צודקת. אבל היא צריכה לעבוד ולא לעשות פרובוקציות”.
“אולי, אבל אני לא רואה תוצאות”.
“בכלל לא. כשהגעתי לשם, ראיתי באיזה גוף רקוב מדובר”.
קינן עבר בין תפקידים ציבוריים, כי “מזמן הבנתי שאי אפשר להתבסס על היצירה כפרנסה”. והמחיר? “כמובן, בסיכומו של דבר זה פגע ביצירה שלי”.
כיום חי קינן בכפר סבא. אב לארבעה וסב לתשעה נכדים. הוא עוסק בכתיבת ספר חדש ולעתים מתרפק על זיכרונות העבר, בהם מטיול במרוקו: “בטיול הזה, שבו ראיתי את עקבות ילדותי, כשעברנו ליד שדה חיטה גדול, גילה המדריך למשתתפים כי ביניהם נמצא מחבר ‘ים השיבולים’. ‘זה לא יכול להיות, זה שיר של אשכנזים’, נשמע רחש קולני. מרוקאים מבין המטיילים ששנאו את השיר, הופתעו לשמוע שאחד מהם כתב אותו. הם חיבקו אותי בידיעה ששיר כזה הוא מעין סמל שמאחד את כולנו”.
“כולל אותי, אם כי יצאתי משם ברגשות מעורבים. כשראיתי איך המלאח, השכונה היהודית במרקש שעזבתי בילדותי, הפך לערבי, היה לי ברור שזה כבר לא אני ולמרות הכל לא המקום שלי”.
“בטקס הענקת פרס ישראל לגבעטרון ב־2007. כשהם שרו באותו מעמד את ‘ים השיבולים’ של חיים אגמון ושלי, הרגשתי שיש לי קורטוב מפרס ישראל”.
התרעות פיקוד העורף