אדרי (28) פרץ לראשונה ב־2008 עם השיר "לב קבור", שהקנה לו את פרסומו הראשון. לאורך השנים הקליט כמה שירים שזכו להצלחה נאה כמו My Name is Maor Edri, "הגבר שכבש", "אבבאי" ו"לא כואב לה", שהביאו אותו עד לאמפי קיסריה.
בהאזנה חוזרת לאלבומו החדש, שמתי לב למגמתיות מסוימת אצל אדרי: מחד גיסא, הצד השקט באלבום כולל כמה בלדות מצוינות ואיכותיות כ"בריאת עולם", "עוד דקה לאהוב", "מרגיש עירום", "קטנה" ו"סרט רע" - שירים מעולים, שאומנם מבוצעים בחלקם בגוזמה בכיינית ולעתים חסרת רגש, אך מספקים היטב את הסחורה עבור קהל מאזיניו, שלא פעם מחפש שירי תוגה ודמע.
מאידך גיסא, החלק הקצבי מתגלה כעקב אכילס באלבום: אדרי נשמע מבולבל ולא מגובש, ולעתים פוזל לטראש אמיתי, נטול רגש, שעדיף היה לגנוז, כ"שלוק מקצב" (עם טליסמאן), "קיבינימט", "אמסטרדם" (עם במבוק ג'יני) ו"פרי פה פה" - מלבד העובדה שהם נוטפים מסחריות (וקרוב לוודאי שיצברו מיליוני צפיות ביוטיוב), הם נשמעים כמו אינספור שירים שיצאו בסגנון הזה. לא רק שהם נטולי ייחודיות, הם גם נשמעים כמשהו שהוא תוצאה של חיפוש מאולץ, בלתי מוצלח, אחר להיט בכוח.
קשה לומר שהאלבום לא טוב כי חלק מהשירים נחמדים ותפורים למידותיו של אדרי, שניחן בכישרון. אך בראייה רחבה, הם לא שונים במאומה מהשירים באלבומיו הקודמים או משירי הקולגות שלו. לא רק שהם לא מקדמים אותו לשום מקום, הם תוקעים אותו באותו מקום בינוני שמתאפיין בשבלוניות משוועת, המאפילה על יכולתו לפרוח ולהגיע לפסגה, וממתגת אותו כזמר חפלות ואירועים, לא הרבה מעבר לזה.
התרעות פיקוד העורף