"רצו שאסע לסיבוב הופעות באמריקה מחוף אל חוף. אך באותו בוקר חתמתי על חוזה לחודשיים לסדרת ההופעות ‘וייקינג 77’. אי אפשר לזלזל בזה. כאן יכולתי להרוויח בחודשיים מה שהרווחתי בסדנה בשנתיים, כשבאחרונה כמעט רעבתי ללחם והייתי צריך ללכת להופיע בחתונות. בסוף נוסעת עפרה. הבטיחו לי נסיעה באפריל לארצות הברית”.

כך, בשישה משפטים, בראיון שהעניק לי ב־76’, סיכם מיכאל סינואני כבר אז את תהפוכות הקריירה ההפכפכה שלו. “ביודעין ויתרתי על הנסיעה כדי לפרנס את משפחתי, שתמיד הייתה בראש מעייני”, אומר כעת סינואני, זמר הנשמה שהיה הכוכב הכל יכול של סדנת תיאטרון שכונת התקווה. הוויתור על סיבוב ההופעות בארצות הברית היה קו פרשת המים בדרכו כזמר. בעוד שחזה המריאה מאז הנסיעה ההיא אל ההצלחה המדהימה שלה, הוא נדחק הצדה ועד היום לא גילה את אמריקה.




“בניגוד לאמנים של היום, לא חיפשתי את התהילה”, אומר כעת סינואני בנימה מפוכחת. “היום כל מי שתופס ביד מיקרופון ישר קורא לעצמו זמר. אין עומק. אין נשמה. ישר הם מחפשים להתפרסם בטלוויזיה. אז זה לא היה. הצורך בפרנסה היה לפני הכל. 'וייקינג 77' היה השם שניתן לסדרת הופעות שאליה יצאתי עם אהובה עוזרי המנוחה ועם אבנר דן”.

זוכר אותה מהמכולת
כמי שנולד בשכונת התקווה, בן למשפחה יוצאת תימן, דרכו של סינואני, 68, הייתה סלולה אל הסדנה, שהקים בקיץ 71’ בצלאל אלוני, אז מחזאי ובמאי צעיר. הוא שר מילדות בשכונה, היה נער מקהלה ועבד בדפוס, כשבמקביל סייע במכולת של אביו. כשהתגייס, שירת בהיאחזות נח”ל דתית בגלבוע ולאחר מכן - במערך האספקה בסיני בתקופת מלחמת ההתשה. להקת הנח”ל? - “דחפו אותי לשלוח לשם מכתב ועד היום לא קיבלתי תשובה”.

הסדנה לא הייתה המסגרת הראשונה שבה השתלב. כשהשתחרר מהצבא, התגלגל תחילה אל תיאטרון המחול “ענבל”. “בשנה שהייתי שם כבלגניסט לא הסתדרתי עם המשמעת של מנהלת התיאטרון, שרה לוי־תנאי וזה לא היה בשבילי להתאמן על ריקוד מבוקר עד ערב”, הוא נזכר.

מסתבר שהחמצת הנסיעה להופעות בארצות הברית לא הייתה היחידה בדרכו של סינואני. “איכשהו יצא שפרשתי מ’ענבל’ לפני הנסיעה הגדולה של הלהקה לארצות הברית”, הוא מעיר. “כנראה, לא אגיע לשם אף פעם”.



אל הכיכוב בסדנה המריא סינואני מהמכולת המשפחתית. “יום אחד הגיע לשם בצלאל (אלוני – יב”א), קרוב מאוד רחוק שלי”, מעיד סינואני, “הוא דיבר ודיבר על הקמת סדנה - ואני בתמימותי לא ייחסתי לזה חשיבות. ספק ברצינות, ספק בצחוק, שאלתי אם סדנה היא מקום שבו מתקנים מכוניות. על בצלאל היה להגיע לשם עוד פעם כדי שאכן אבוא לחזרות. מה לעשות, הראש של הבן אדם היה במקום אחר”.

ברוח הרגישות החברתית, שבה חונן אלוני, מדריך חבורות רחוב בעברו הרחוק, יצאה לדרך סדנת תיאטרון שכונת התקווה עם התוכנית “פרחים מפלסטיק”, שעסקה בבעיות העוני, הפער החברתי, מצוקת הדיור ועוד. בקיצור, תוכנית מחאה שהציפה נושאים אלה ברוח אחרת מזו שהנחתה את “הפנתרים השחורים” באותה תקופה.

“כשהגעתי לסדנה, לא ידעתי מה לי ולעוני”, מודה סינואני, “למעשה, זה היה רחוק ממני. במשפחה שלי חיינו טוב ודי הייתי עיוור כלפי מה שסבב אותי. לסדנה באתי במטרה לשיר ולא להתווכח על פער חברתי עם קהל שבא לשמוע אותנו בקיבוצים ובמקומות כמו צוותא”.

לדבריו, פחות מכך הסתדר עם התוכנית הבאה של הסדנה “חשוד תמיד חשוד”, שטיפלה בנושא של המשטרה ונוער הפרברים. “עד אז לא היה שום עניין עם משטרה ולא דיברתי עם שוטר”, הוא אומר.

המרוץ של התוכנית השלישית של הסדנה, שנקראה בהומור “סמבוסק - מתי הבחירות?” והיו בה הקשרים פוליטיים, נבלמה במלחמת יום הכיפורים. במקומה, ברוח הפטריוטית של אז, יצאה תוכנית “אהבה ראשונה” ובה הובאו סיפורי עליות יהודי תימן לארץ ישראל.

סינואני היה אז הסולן ברוב השירים ולצדו בלטו בה בת השכונה, זהבה טובים ונערה צעירה, שהצטרפה לסדנה - עפרה חזה. “את עפרה, אז עוד לא בת 14, הכרתי מכך שההורים שלה היו שולחים אותה אלינו למכולת”, הוא משחזר, “פתאום שמעתי אותה שרה באיזה אירוע בשכונה. כשביקשתי מאבא שלה רשות להביא אותה לסדנה, היה לו תנאי אחד - ‘תשמור עליה’, ביקש ממני”.

לדבריו, בבואה לסדנה, חזה התנהגה בצניעות. “בהתחלה היא לא שרה”, מציין סינואני. “הייתה זורקת מילה פה, מילה שם, מעמדה שהייתה לה מאחורי הקלעים. עם הזמן היא התקדמה למקום מרכזי שהיה לה בסדנה. כשהתפרסמה אחר כך בעולם, פרגנתי לה מכל הלב וכמו לרבים אחרים, גם לי היה מאוד עצוב על מה שקרה לה בסוף”.



התחלת חילופי המשמרות ביניהם הייתה בפסטיבל הזמר המזרחי 74’. אז חזה ריגשה את הקהל עם “שבת המלכה”, שירם של עודד לוי ואבנר צדוק, שזכה במקום השלישי ואילו סינואני, כאמור אז כוכב הסדנה בהא הידיעה, הגיע מקום אחד אחריה עם “קלת רגליים”, שירם היפה אך המורכב של אילן גולדהירש ועמוס מלר. ככל ש”שבת המלכה” הכיר את עפרה חזה לקהל הרחב, “קלת רגליים” נשכח לפני שהתפרסם.

נראה, שאז חזה את הנולד. “השיר בכלל לא תפס אותי ולא דיבר אלי”, אמר לי בראיון מיד לאחר הפסטיבל. “כמעט לא הייתה לי נשימה בביצוע שלו. זה היה שיר קשה לביצוע, שזמרים אחרים לא היו מוכנים לבצע אותו. לי לא נתנו אפשרות אחרת. אמרו לי - ‘תגיד תודה וסע לשלום’”.

מי שהתלהב אז מסינואני ואמר עליו - “הילד הזה יהיה הזמר של המדינה” - היה לא אחר מאשר אורח הכבוד של אותו פסטיבל, המלחין היווני הנודע מאנוס חג'ידאקיס, שהיה מוכן לפתוח בפניו את השערים באתונה. סינואני לא הסתחרר מכך. “אם התרגשתי בפסטיבל ההוא, אז מכך שבבוקר אותו יום ילדה חבצלת, אשתי, את בננו הבכור אורן, כיום זמר בפני עצמו”, מספר סינואני.

בתקליט הבא של הסדנה, “עתיק נושן”, שעליו נאמר “סדנת תיאטרון שכונת התקווה בשירי שבת, מסורת, חפלה ומצב רוח” השתנו היוצרות ולחזה היו בו יותר שירי סולו מאשר לסינואני. הוא המשיך עוד זמן מה בסדנה ובמהלך 76’, זמן לא רב לפני שהתפרקה, מצא את עצמו מחוץ לשורותיה, פחות משש שנים חלפו מאז שהיה אחד ממייסדיה.

אז הקים עם חברו מהסדנה, משה ערוסי, את להקת “המעלות”, שבעיקר הופיעה באירועים. “שנינו עזבנו את הסדנה והופענו שנים יחד”, הוא מספר, “מההופעות בסדנה לא יכולנו להתקיים”.

כעת, במבט לאחור, מביט סינואני בגאווה אל ימיו בסדנה של השכונה. “לא חשוב איך שזה נגמר”, הוא אומר, “בסך הכל עברתי שם תקופה מהממת אם כי בידיים שלי לא הייתה לי השליטה על מה שעשיתי. בלהקת ‘המעלות’ הייתי מלך לעצמי, כשביני לבין ערוסי היה שילוב של אחים”.

בצלאל אלוני, צילום: יוסי אלוני

חינמים למנכ”ל
באותה תקופה הוסיף סינואני, אב לארבעה וסב לשמונה נכדים, נדבך למסכת הפספוסים שלו. “כשמאיר ראובני ואביהו מדינה הציעו להוציא לי תקליט, לא כל כך מיהרתי לקחת את ההצעה”, הוא נזכר. “לא אשכח, שבין השירים שהוצעו לי היה ‘כבר עברו השנים’, כתוב על דף של מחברת קטנה. כשכעבור זמן השיר נהפך ללהיט ענק בביצוע של זוהר (ארגוב – יב”א), הרגשתי שריטה בלב”.

כל השנים התקיימת רק מהמוזיקה, בלהקת המעלות ומתקליטים שהוצאת?
“הלהקה פעלה עד לפני עשור, כשבמקביל ערוסי ואני עבדנו באוניברסיטת בר אילן; הוא בכלבייה ואני הייתי עשר שנים נהג מנכ”ל האוניברסיטה דאז דוד אלטמן, כמובן לצד ההופעות ערב־ערב. כשנהגתי, המנכ”ל והאורחים שלו קיבלו תוכנית אמנותית בחינם. לא ראיתי בכך פחיתות כבוד”.

תחזור להופיע?
“לא נראה לי שזה יקרה. למעשה, עצרתי ב־2006 את להקת ‘המעלות’ ופרשתי מההופעות בגלל תאונת עבודה שקרתה לי. כשהייתי נהג באוניברסיטה, הקפצתי מיכל גז וכשהייתה דליפה ממנו, ספגתי הרעלה. אין דבר. אני שר בבית הכנסת ולחברים ולמשפחה. כיום, אני משתדל ליהנות מהחיים ומה שהיה, היה”.

אתה מכיר את ישי בן צור, המפיק שהזניק את הקריירה של אייל גולן?
(צוחק) “אם אני מכיר. בן צור היה במשך זמן הגיטריסט המלווה של להקת ‘המעלות’, כשאחיו, עמי, היה המתופף שלנו. אני זוכר אותו כבחור מופנם. פתאום שמעתי שקנה אולפן. הוא, הקטנצ’יק הזה? אחר כך, אחרי שלמד ממני, מכר את האולפן ונהיה מפיק. היום, כשהוא עושה מיליונים באמריקה, הוא צוחק לכולנו”.