לאחרונה יצא ספרו החמישי של יקיר בן־משה, "הדלתא של חייך", ספר שירים שכמו קודמו, "אח, לו היה לנו קלרניט" (2013), עוסק גם בהורות, אך מורכב יותר, ושזור בלא מעט שירים על משבר גיל ה־40. "בספר הזה השירים יותר מורכבים, כי הילדים גדלו", חושף בן־משה.

בן־משה (44), אחיינו של המשורר רוני סומק, אוחז ברזומה מכובד בזכות עצמו: הוא חתן פרס ראש הממשלה לספרות לשנת 2012; חתן פרס למשוררים בראשית דרכם היצירתית לשנת 2003; עורך פסטיבל השירה הבינלאומי "שער"; מלמד כתיבה יוצרת לשירה ולפרוזה ברחבי הארץ; מנגן עם יותם חיימוביץ' ומייקל בנסון בהרכב המוזיקלי "שירה על חוט תיל"; ועורך בהוצאת כתב העת והוצאת הספרים "הליקון".





נדמה שאתה כמעט מעלים את עצמך בשיריך.
"ההיעלמות הזאת טבועה בי בכל דבר שאני עושה. בעיקר במוזיקה וגם בפרוזה. אף שאני עורך וכותב שירה, אני מעדיף לקרוא פרוזה, כי שם אני יכול להיבלע. אני אוהב את כל מה שהוא לא אני".

היית רוצה להיות במקום ילדיך?
"ברור. בהכל. בכיף הזה של לרוץ בפארק ולהתקוטט, וליפול כשנופלת שן. אני עצמי כל הזמן נמנע מלעשות שטויות. המקום היחיד שאני משתולל בו הוא במוזיקה. רק עכשיו חזרתי לשמוע פינק פלויד, שזאת להקה שאני לא באמת אוהב, אבל שם אני מרגיש משוחרר. גם כשאני מלמד אני מרגיש משוחרר, כאילו אני משוטט בתוך אקווריום. לפעמים אני עובר בכיכר הבימה ורואה שם אדם שצורח. אני כמובן מקנא בו. אבל גם הוא סגור בתוך רובריקה של יום שישי ב־20:15. אני מרגיש שאם אעשה את המעשה שאני הכי רוצה לעשות, אני לא אחזור משם".

בגלל זה אתה מלפף את עצמך בכל כך הרבה מסגרות?
"כן. כמו שאמר מאיר אריאל: 'איך הייתי מאושר/ חופשי בתוך הכלא" (מתוך "דוקטור התחכמות", ר"ז). כולנו בתוך הכלא. גם אנשים שחיים את הקצה. אני גם קלסטרופוב, אז אני מזהה את הסגירות בכל דבר. זה שאני מדבר עברית. זה שאני תחת הרקיע. זה שאני רואה את גן מאיר יום־יום. זה סוגר אותי. כך שהמקום הסגור הוא המקום הפתוח. בטיסות אין לי פחד מסגירות כי אני יודע שלא משנה כמה אני אדפוק על החלונות, לא אוכל לצאת. המקום הפתוח שלך, זה הרצון להיות חופשי".




משבר גיל ה־40 בא לידי ביטוי בספר?
"יש לי משבר גדול, ואני חושב שזה לא בא לידי ביטוי. יש אומנם שירים על הבדידות והקושי, אבל כשאני בא לכתוב על כך בשיר, אני מגלה שאין לי באמת שפה לכתוב על הכאב והקרעים בתוכי. אני חושב שאני לא כל כך מוכשר בכתיבה. דווקא במוזיקה יש לי יותר יכולות, כי יש לי יכולת שמיעה מדהימה. בשירה אני לא באמת מרגיש. זה קורה בגלל שאני כותב כל יום. וכשאני יושב לכתוב, אני לא באמת יושב ומהרהר, אלא עושה תהליך יותר אינטואיטיבי".