שבוע שעבר, באמצע ההופעה הנהדרת של TEARS FOR FEARS בהיכל נוקיה, או מנורה, או איך שלא קוראים לו כרגע, זה פתאום הכה בי. אנחנו נמצאים כנראה בקיץ הכי מופלא של הופעות חו"ליות שהיה פה מאז ומתמיד. או לפחות באחד מהטופ 5.
האולם היה מפוצץ. מלא בקהל חם וסופר מפרגן, שריגש בעליל את הצמד האנגלי על הבמה, שכבר ראה הכל. וההופעה עצמה, אף על פי שהורכבה בעיקר משירים שנכתבו לפני 30 שנה, לא נפלה למלכודת הנוסטלגיה הדביקה, אלא סיפקה רגעים של מוזיקה משובחת ממש.
הם עשו את זה לא מזמן גם עם ג'סטין ביבר, עוד ענק פופ בינלאומי שהביא רבבות רוכשי כרטיסים. ועל הדרך הגיעו גם למופעי ענק שהסתמנו במקור כפלופים אפשריים, כמו אלה של אירוסמית ורוד סטיוארט. בתווך ביקרו כאן גם ותיקי בריגדה כמו יוצאי יס, אנגלברט המפרדינק, הלהקה של בוגרי ELO וטום ג'ונס. נכון, לא כולם היו הצלחות, אבל בניגוד לשנים קודמות - גם לא נרשמו כישלונות גדולים. ולא פחות חשוב, במקביל לשמות המוכרים מופיעים כאן גם שמות צעירים וחמים ממגוון של ז'אנרים. ע"ע כוכב הרגאיי CHRONIXX, הרכב הגאראג' BLACK LIPS, להקת הפולק הקנדית TIMBER TIMBRE או כוכבת הפופ האלטרנטיבי לורה פרגוליצי, הרי היא LP. ועוד לא הגענו אפילו לשתי הקיסריות שיעשו הפיקסיז, וכמובן למופע של רדיוהד, שהתקיים אחרי כתיבת הטור הזה. את ההתרגשות סביבו אני לא באמת צריך להסביר.
לפני כחודשיים פרסמתי כאן את רשימת המופעים הבולטים של הקיץ, והוספתי את הערכתי בדבר מידת ההצלחה המסחרית שלהם. שמחתי לגלות שתוצאות האמת היו גבוהות יותר מהציפיות שלי. וכל זה בא ללמד כמה דברים. קודם כל, וזה לא חדש, הקהל הישראלי צמא באופן מיוחד להופעות מחו"ל. תוצאה של תחושת בידוד מתמשכת וגו'. אבל יש גם חידושים. בניגוד לשנים קודמות, לא נרשמה הופעה אחת סופר מצליחה, ש"חיסלה" הופעות אחרות שהפכו לקטסטרופה. וזה כנראה פרי של התנהלות מושכלת ובוגרת יותר מצד האמרגנים, לצד נכונות של קהל גדול להוציא הרבה כסף על המוזיקה שלו. הרי איך שלא תהפכו את זה, יש עשרות אלפי אנשים שקנו שני כרטיסים ויותר בקיץ הזה. סיפור של 700–600 שקל לפחות.
ומהעבר השני, נרשם פה סוף–סוף גיוון מוזיקלי אמיתי. גם בז'אנרים, גם בגילי המוזיקאים וגם באתרי ההופעות. מה"בארבי" דרך נוקיה ועד הפארק. כל זה נכון לגבי הצד הישראלי. ובאשר לפן הבינלאומי, אפשר כבר לקבוע שקיץ 2017 הוא הוכחה ניצחת לכך שלא רק שה–BDS נכשל בניסיון הבידוד של ישראל, אלא שמצבנו מעולם לא היה טוב יותר במישור הזה.
זה לא טור על פוליטיקה, אבל הרי הכל פוליטי. וכשכל זה נכתב כשבוע אחרי ביקורו המרשים והחם של ראש ממשלת הודו, לצד התקרבות של מדינות אחרות לישראל, אפשר לשאול בלחש ובהיסוס - האם ייתכן שמעמדנו הבינלאומי דווקא משגשג, אף על פי שהכל כאן גמור, רקוב ואבדה תקוותנו?
התרעות פיקוד העורף