שלושה עשורים שלהקת אתניקס פעילה ואחראית לשפע של קלאסיקות שהפכו לחלק אינטגרלי מהפסקול הישראלי. בשנה האחרונה עלתה הלהקה לכותרות בשל היריבות המתוקשרת בין מייסדיה – תמיר קליסקי וזאב נחמה, שיצרו יחד את המותג "אתניקס" ואת הסאונד המיוחד שהקנה ללהקה את מעמדה - שבסיומה נאלץ קליסקי לעזוב את שורותיה.
בצל אופרת הסבון הפנימית, הלהקה עבדה על חומרים חדשים עם מפיקה המוזיקלי מראשית הדרך - יועד נבו, שחזר אליה ויצר עם נחמה את "בטוח", אלבומה ה־19 של הלהקה, שאת כל שיריו כתב והלחין זאב נחמה (לצד נבו).
לשאלות האם עזיבתו של קליסקי את הלהקה השפיעה על הסאונד שלה והאם אתניקס נטולת קליסקי היא ציפור ללא כנפיים, התשובה היא לא ולא.
האלבום החדש נשמע כמו אתניקס של האייטיז וראשית הניינטיז, עם הליריקות המתוחכמות והמקוריות של נחמה, שאין שני להן ביצירה העברית, והלחנים המצוינים והקליטים המשלבים מוזיקה אתנית עם רוק ופופ מיושנים לצד עדכניים, ושומרים היטב על הסאונד הייחודי של אתניקס. קולו של נחמה לא השתנה ולו במקצת מאז ראשית דרכה של הלהקה.
באלבום, שרובו ככולו רומנטיקה אבסולוטית, תמצאו השפעות קלות של מוזיקה מזרחית ים־תיכונית ("איש זהב") או השפעות תימניות ("לב לביא"), אתנו־רוק ("כוכבי אניס", "הנני") ומעט נגיעות דיסקו־פופ ("הנני", "הזמן ירפא").
בהאזנה חוזרת ונשנית ליוותה אותי התחושה שנחמה וחבריו כמו מנסים לחזור לראשית הדרך (ימי פוסט "מוסקבה"), לפצוח בהתחלה חדשה וכמו למחוק את נוכחותו של קליסקי ואת תרומתו הענפה להצלחתה של הלהקה, כדי להמחיש את הדומיננטיות של נחמה לשמר את מפעל חייו, ניסיון שכפי שנשמע באלבום הזה, די מצליח.
לסיכום, החדש של אתניקס הוא ממתק נהדר ומיינסטרימי לכל מעריצי הלהקה, שממשיכה לדגול בקו הייחודי שלה ולא נכנעת לטרנדים חולפים. עם או בלי תמיר קליסקי – אתניקס היא מוסד חשוב ומבוסס.