ללוי יש אחד הקולות המיוחדים והחמים בז'אנר הים־תיכוני. אלא שבין להשתמש בקול ובסיפור סינדרלה שלו, ובין לבחור שירים גרועים, לתרום להם את קולו הענוג, להוסיף עוול על חטא ולהקליט אותם – ההבדל הוא שמיים וארץ.
באלבומיו הקודמים היה לוי בשיאו: מקורי, מרענן, בעל סגנון אישי, שבצדק הקנה לו את מעמדו. ברם, באלבומו הנוכחי הוא הותיר את איתי לוי ההוא בבית, ועטה על עצמו מסיכה של זמר ממוסחר שמוכן למכור נשמתו וקולו בשביל לחקות אחרים; שאיבד את יכולת ההבחנה בין שיר טוב לשיר רע; וליקט סביבו עדת מעריצים ההולכת אחריו בעיוורון טוטאלי, ולא מאירה את עיניו לכך שלאחרונה שיריו פשוט נוראים.
להגנתו ראוי לציין כי הצד החזק אך המועט באלבום הוא הבלדות העוצמתיות, התפורות ככפפת משי לקולו, הולמות אותו היטב ומזכירות את לוי "הישן". אולם כוחם של אלה כאין וכאפס לעומת השירים ה"קצביים" המהווים את רוב רובו של האלבום.
התרעות פיקוד העורף