"נכנס כרגע ללוייה ההמונית של הרוגי חלמיש הי"ד. בדיוק שומע על מותו הטראגי של אמיר פיי גוטמן. הכל מתערבב, לא נתפס. יהי זכר כולם ברוך"


(ציוץ בטוויטר של יו"ר האופוזיציה יצחק הרצוג)



נסיבות מותו (וחייו) של אמיר פרישר גוטמן הן ללא צל של ספק סיפור מטורף, כמעט מופרך. אמרו את זה קודם, לפני, לפחות מיליון פעם. ועדיין, כמעט בלתי אפשרי לעכל את נפתולי העלילה ואכזריות הגורל. זאת הסיבה שבגללה, בצדק מוחלט, מדינה שלמה עסקה בסיפור הזה לאורך סוף שבוע שלם. אבל את מה שקרה בהמשך אפשר לייחס רק לתרבות ההגזמה המוחלטת והקיטש ההיסטרי של הישראליות.



פרישר גוטמן היה בחור ברוך כישרונות. יפה תואר, זמר מצוין, רקדן, במאי, כותב. בנקודה מסוימת בזמן הוא גם נחרת בתודעה הקולקטיבית, הודות להיי פייב. אבל בואו נודה באמת: יש חוסר פרופורציה מוחלט בין הקריירה של גוטמן ומשקלו הסגולי בתרבות הישראלית ובין פסטיבל המוות הצעקני שנערך לו. ארונו מוצב ברחבת התיאטרון הלאומי, אישי ציבור מתאבלים על לכתו, ועוד מעט גם הדגל יורד לחצי התורן. אפילו יושב ראש האופוזיציה מעמיד את דבר מותו באותה שורה עם יהודים שנטבחו בפיגוע. לא פחות. לו היה מגיע לשיבה טובה, או נפטר באופן דרמטי פחות, הכל היה שונה.





אני לא מנסה לזלזל, חלילה, בפרישר גוטמן או בפועלו. רק להעיר על הדרך שבה אוהבים כאן לקדש את המוות. וככל שהמוות מרעיש יותר, כך עדיף. לא בדיוק סממן מעודד לחברה הרואה את עצמה כמתקדמת, מודרנית וחפצת חיים. שוב, צריך להפריד בין הזעזוע המובן והטבעי מהנסיבות הטרגיות ובין משיחתו של המנוח לקדוש אחרי מותו. משהו שמאפיין בעיקר תרבויות דתיות הניזונות מפחדים ומאמונות טפלות. ע"ע האינפלציה הפתאומית בהתייחסות לימי בין המצרים, שפשטה פה בימים האחרונים. אנשים רציונליים לגמרי, לכאורה, מתחילים לצטט פסוקים ולמלמל דברי כשפים, תוך שהם מזהירים אותך ברצינות תהומית לבל תיכנס לים, תלך לקולנוע או תענג את עצמך בכל צורה שתתפרש כהתגרות בגורל.



ויש פה, בקרנבל המוות של פרישר גוטמן, אלמנט נוסף שמוציא אותי מדעתי. הצביעות. מראשית דרכו בעולם התרבות הישראלי, האיש השתייך לצד המושמץ והמזולזל של המפה. הוא כיכב בלהקת בנים - איכסה; עשה פופ מסחרי, כולל הקפדה על לבוש, איפור, כוריאוגרפיה וכו', במקום לעלות על הבמה בג'ינס ובטי–שירט כמו “הגדולים"; הופיע במספר גדול של פסטיגלים, שבהם גם כתב שירים ועבד כבמאי משנה; ביים הצגות ילדים מסחריות והצגות שעלו ברשת מלונות באילת; ביים את דוד ד'אור באירוויזיון 2004; שפט בפאנל השופטים בתחרות מלכת היופי; שפט ב"רוקדים עם כוכבים"; השתתף ב"האח הגדול VIP". ועוד שלל של תפקידים והתארחות במחוזות הפופ והטראש, שבדרך כלל זוכים כאן ליחס לעגני ומתנשא (גם שלי. מודה).



אמיר פרישר גוטמן ז"ל. צילום: רפי דלויה
אמיר פרישר גוטמן ז"ל. צילום: רפי דלויה



וזאת גם הייתה הגישה כלפי פרישר גוטמן ברוב המקרים, עד שחייו זכו לתפנית הטרגית. כשניסה להפוך למוזיקאי “רציני" (אחרי אפיזודת היי פייב שבה היה פשוט מצוין), הרדיו והעיתונות לא קנו את הסחורה. שני אלבומי הסולו שלו - שהיו בהם הרבה רגעים יפים - זכו להתעלמות גורפת למדי. כשחקן תיאטרון, גם אחרי “מרי לו" ו"הלהקה", הוא לא ממש פרץ, ומצא את עצמו מככב במחזות זמר לילדים כמו “עמי ותמי" או “ספיד וגלגלי הקסם".



למעשה, ואני יודע שזה עצוב מאוד לומר את זה דווקא עכשיו, פרישר גוטמן היה במובנים רבים פוטנציאל לא ממומש. אני מניח שתרמו לכך יסודות באישיות שלו, ואולי גם חוסר מזל, אבל לא פחות מכך - הממסד התרבותי הישראלי, שעדיין מתייחס בזלזול לתרבות הפופ ולגיבורים שלה. ולכן, זה אירוני במיוחד לראות כיצד דווקא האנשים שזלזלו בו לאורך השנים נזכרים לפתע בכישוריו ומפליגים בסיפורי גדולתו. עיתונאים, קולגות, מנהלים אומנותיים - כולם מספרים פתאום על אמיר “שלהם". המוכשר, הנדיב, החומל וגו'. חבל שהוא היה צריך לחלות בסרטן, לגלות שזה לא סרטן, ואז לטבוע בים שנה בדיוק אחרי ההודעה המשמחת, כדי לזכות בהכרה.