פניתי לשחקנים שהשתתפו ב"מציצים" בתקווה לשפוך מעט אור על אותו זמר "אלמוני", אך כל ניסיונותיי עלו בתוהו: גם צבי שיסל, גם נתן זהבי וגם מרגלית אנקורי, ששיחקו ב"מציצים", לא ממש זכרו את כוגן, אלא רק את הדמות שגילם ואת חוויית זריקת העגבניות המצחיקה. תעלומת זהותו של כוגן הגיעה אל פתרונה כשאיתרתי במקרה את בנו, והוא סייע לי ליצור עמו קשר.
הפגישה עם כוגן, אני חייב להודות, הייתה די קשה: לאורך כל הראיון היה מחובר למכשיר חמצן שאפשר לו לנשום. הדיבור היה קשה לו וחזותו הזוהרת מאז ימי "מציצים" השתנתה כליל. עם זאת, נחשפתי לאדם חביב, חברותי, מצחיק ומסקרן.
ב־1956 עבר לרומניה ושם הוסיף ללמוד אופרה. "ברומניה הייתי זמר מוכר בחוג הקלאסי והופעתי בקונצרטים רציניים שם", הוא מספר. ב־1965 עלה על אונייה לישראל, על סיפונה פגש את הבמאי היהודי־רומני הנודע אנדריי קלאראשו, שהתרשם ממנו לטובה. כשהגיע לארץ נחת באשקלון, ובתוך כמה שבועות התגייס לצה"ל ושירת כחייל קרבי בנח"ל.
מיד עם שחרורו, נסע למילאנו וחתם עם מנכ"ל "לה סקאלה" על חוזה לחמש עונות באופרה היוקרתית. "אני זוכר שבאותו זמן שאני הוחתמתי על חמש עונות, פבארוטי הוחתם על עונה אחת בלבד", הוא מחייך. עם שובו לארץ ב־1970 פגש שוב בקלאראשו, שהפך כבר לבמאי המופעים של "הגשש החיוור", והלה חיבר אותו לפשנל, שהחליט להחתימו על חוזה טאלנט לחמש שנים.
"פשנל סידר לי חלטורות רבות עם הגששים, גדי יגיל, רבקה זהר ועוד, ואני זוכר שהייתי עושה הרבה חיקויים של טום ג'ונס ואלביס", הוא מספר. "מילאתי את היכלי התרבות לבד, ובמקביל באופרה צפו לי עתיד מזהיר".
כוגן, שכוכבו החל לנסוק, נחשב לאחד השמות הלוהטים בסצנת הבוהמה המקומית באותה תקופה, אך גם הוא לא יכול היה לנחש את העתיד לקרות: "במהלך הופעה באשקלון בשנת 71', הרגשתי לא טוב. הלכתי לרופא והוא אמר שיש לי מחלת לב, ושאסור לי לשיר יותר. נסעתי לעוד כמה רופאים בארץ ובחו"ל, וכולם אמרו אותו הדבר".
הבשורה המרה הכתה את כוגן כרעם ביום בהיר, דווקא בשנת פריצתו הגדולה: הוא השתתף בפסטיבל שירי הילדים השני עם "משירי הברז והפיילה", הוציא תקליטון סולו, היה צפוי לנסוע לאופרה במילאנו ולוהק לתפקיד אורח בולט בסרט "מציצים".
"אני זוכר שכשאורי זוהר פנה אלי לשחק ב'מציצים' ואמר שהצילומים ייארכו כשלושה שבועות, אמרתי לו שאני יכול להצטלם מקסימום יומיים, כי לוהקתי לתפקיד ראשי במחזמר 'אל תקרא לי שחור'", הוא מספר. "צילמנו את שתי הסצינות, ומשום מה עד היום אנשים חושבים שאני ערס בגלל הדמות שגילמתי, על אף שזו דמות שרחוקה ממני שנות אור. לא נהניתי מהצילומים. זה היה מעייף, מאוס ולא מעניין".
זמן קצר אחרי צילום הסרט, כוגן החליט לפרוש מעולם הבידור: "בעקבות הטיפולים נוצר לי זיהום בלב, וזה למעשה דפק לי את הקריירה. לאחר מכן הלכתי ללמוד והפכתי למהנדס חשמל".
ב־1990 גילה כי הרופאים טעו באבחנה וכי לא היה חולה לב מלכתחילה: "בגלל שהייתה לי באותה תקופה סחרחורת, הרופאים אמרו שאין לי קייס לתבוע אותם".
המזל לא האיר לכוגן פנים, ולפני שש שנים גילה שהוא חולה בסרטן. מאז, הוא מבלה את מרבית זמנו בבית החולים ובטיפולים אינטנסיביים, ומדי יום כואב את הפספוס של חייו ומרגיש את יבלות הנוסטלגיה בכל פעם שמזכירים לו את הסרט ההוא.
התרעות פיקוד העורף