כל כך הרבה אלבומים ישראליים חדשים יוצאים פה, כל הזמן, ועכשיו - בואכה ראש השנה - הקצב רק מתגבר. במקום לקונן בפעם המיליון על חוסר התוחלת שבעניין, החלטתי להאיר שלושה אלבומים מצוינים שיצאו בחודשים האחרונים וקרוב לוודאי שרובכם לא שמעתם עליהם. הראשון הוא “בדרכו שאין ישר בה". אלבום של רועי ריק, איש להקת הקולקטיב, שהוא למעשה גרסאות עבריות לשיריו של המוזיקאי האיטלקי פבריציו דה אנדרה. הוא נחשב לאחד הזמרים–יוצרים הגדולים באיטליה, אבל שמו לא ממש הגיע לישראל, מה שמקשה מראש על הפרויקט הזה מבחינה מסחרית.
אבו נסאר לוקחת אתכם לתוך המערבולת המהפנטת הזו, שכובשת בכנות שלה גם כשהיא שרה בערבית, שאני לא מבין ממנה כמעט כלום. אגב, מרתק לשמוע איך היא אחרת בכל שפה. בעברית יש בה משהו לירי ומלנכולי, עדין מאוד. בזמן שבערבית היא נשמעת אסרטיבית ובטוחה יותר.
ברצועה "עכס אל־סר" היא מגלה גם את הפן הראפרי שלה, שיש בו לא מעט זעם ועוצמה. ובכלל, ברור שחלק מהמערבולת של אבו נסאר קשור גם לזהות הכפולה שהיא נאלצת לתחזק, כערבייה ישראלית. בדיוק כמו תמונת העטיפה היפה, של ציפור העומדת במים וגם משתקפת מתוכם, בגרסה חיוורת (או עדינה?) יותר. אלבום יוצא דופן, שהיה חייב להפוך את אבו נסאר להרבה יותר משם המוכר רק ליודעי ח"ן.
ליבנה זכה בפרס אקו"ם על הלחנים באלבום הזה, אפשר להבין למה, וגם הוא יהלום שצריך כבר לנצנץ בחדרי תצוגה יותר משמעותיים.
התרעות פיקוד העורף