"שמע, שמע את השיר החדש שכתבתי", פותח טוני ריי, מחלוצי הרגאיי בישראל, את השיחה בינינו, ומיד שר את שיר המחאה החדש שלו: "בלבלו אותנו, שרי הממשלה, בלבלו אותנו, מה השאלה? בלבלו אותנו עם הבטחות, בלבלו אותנו, לא נשארו לנו כוחות". הביצוע, כמובן, בעברית תקנית, במבטאו הנודע.
שמו של טוני ריי מיד מעלה אסוציאציות של אחווה, שלום, מחאה, כיף והנאה מהחיים. עם שירים הומוריסטיים לצד שירים רציניים בעלי מסר מובהק, פילס ריי במו ידיו את דרכו עד שהפך לאחד מעמודי התווך של מוזיקת הרגאיי בישראל ולאחד ממייסדיו ומשמריו הבולטים.

הוא נולד ב–19 באפריל 1949 בקינגסטון, ג'מייקה, וב–1963 הגיע עם משפחתו לבריסטול, אנגליה, שם ספג מוזיקה מגיל צעיר והתחנך על סנדקי הנשמה כג'יימס בראון, אוטיס רדינג, סאם קוק ועוד. את טבילת האש הסמי–מקצועית שלו במקצוע עבר כנגן בס בלהקת הסול המקומית דה לרקס, שערכה סיבוב הופעות באירופה, בקפריסין, בלבנון ואף בישראל.



בישראל ביקרה הלהקה לראשונה ב–1968, ונקראה "הקוקטיילס" (כשסולן הלהקה היה רוי יאנג, דמות מוכרת בסצינת הסול הישראלית המקומית אף היא). בסוף העשור השתקעה בארץ והפכה לסנסציית המועדונים באותה העת.



החל מ–1971 מאס ריי בבס ופנה לקריירת סולו כזמר. הוא הופיע בפני חיילים במוצבים ונחשב לאטרקציה בעיקר בזכות סגנון הנשמה הווקאלי הייחודי שהיה חדשני בזמנו. יש לציין כי באותה תקופה ריי לא שר רגאיי ואף לא הזדהה עם סגנון זה, והרפרטואר שלו כלל אך ורק שירי סטנדרט אמריקאיים נודעים.

ימי הקסטה

אל הרגאיי הגיע די במקרה. "הופעתי ב–1978 במלון 'דן' ובפיאנו ברים, כי המועדונים החלו לגסוס לאחר מלחמת יום הכיפורים. נקודת המפנה הייתה כשחבר שלי בשם אהרון נתן לי קסטה של בוב מארלי ופיטר טוש, אבל לא לקחתי את זה ברצינות, עד שערב אחד הופעתי במלון והגיע אלי איזה תייר ושאל אותי: 'איך זה שאתה מדרום ג'מייקה ואתה לא שר רגאיי?', ונתן לי קסטה של 'אקסודוס' (אלבומו המופתי של בוב מארלי - ד"פ). חזרתי הביתה ושמעתי את הקסטה יומיים ברצף, מבוקר עד לילה. זו הייתה התפנית של חיי, כי לא יכולתי לחזור ולשיר את השמאלץ ששרתי בפיאנו ברים. חזרתי למלון והתחלתי לשיר רגאיי, ואנשים הופתעו: 'מה קרה לו? הוא התחרפן, הוא מוזר', אך אלו היו חיי החדשים".



וכך, לקראת סוף שנות ה–70 גילה את הרגאיי שהיה מאוד לא פופולרי בארץ, והחליט להשקיע את מרצו בהחדרת הסגנון למיינסטרים הישראלי. הוא הקליט עד כה תשעה אלבומי רגאיי שורשי, שהראשון שבהם, "בא לי רגאיי" (1981), נחשב בעיני רבים לאלבום הרגאיי הראשון בישראל וזכה להצלחה מסחררת כשהוא הופך את ריי לאטרקציה שהקהל הישראלי אהב לאמץ ולשמוע.

"זה האלבום הראשון שעשיתי ממנו כסף", צוחק ריי כשאני מציג בפניו את האלבום - 11 שירים, חלקם בעברית וחלקם באנגלית, בהם "שמנמנה" שהפך להיט ענק, גרסת כיסוי ל"זר של נרקיסים" להיטו של רן אלירן, "זה יום שישי" ו"בוב מארלי" שנחרכו בתחנות הרדיו.

האלבום הביא עמו משהו מרענן וחדש שטרם נשמע בישראל, מה גם שהוא הגיע בזמן הנכון: תחילת שנות ה–80 היו השנים שבהן הקהל הישראלי מאס מעט ברוק'נרול והיה שבוי בקסמי מוזיקת העולם הדרום אמריקאית (דוגמת "ארץ טרופית יפה" של מתי כספי).

טוני ריי, אלבום בכורה

איך הקלטת את האלבום הראשון?
"זה היה מכספי הפרטי, במימוני בלבד, אבל ההקלטות לקחו כמעט שנה, כי הקלטתי באולפני 'קולינור', שהיו יקרים מאוד. השיר הראשון שהקלטתי בעברית היה 'שמנמנה' והפך להיט ענק".

מהו הסיפור מאחורי "שמנמנה"?
"זה היה שיר שכתבתי ב–1976 באנגלית וקראתי לו 'פאנקי בום בום'. הלכתי ליואל ריפל שכתב מילים בעברית בהתבסס על המילים שלי וקרא לזה 'שמנמנה'. באלבום החדש שאני מתכנן להוציא, אקליט את השיר בגרסה המקורית באנגלית ואסגור מעגל".

ואיך האלבום התקבל בקרב הקהל והתקשורת?
"ברגע ש'שמנמנה' יצא, הכל פרץ. תשמע, לא היה רגאיי אחר, אז הם אהבו לאכול את זה. זה היה הרגאיי היחידי בישראל. בסוף שנות ה–70 רמי פורטיס ניסה לעשות רגאיי, אבל זה לא רגאיי אמיתי. אני הוצאתי אלבום שכולו רגאיי. זה היה מהפכני באותה תקופה. האלבום הזה הכניס הרבה אנשים לתוך הרגאיי. היו ביקורות רעות, לא אשקר, אבל גם ביקורות רעות זה פרסום מצוין. אלי ישראלי מגלי צה"ל השמיע אותי המון המון ונתן פוש גדול ל'שמנמנה' ולשאר שירי האלבום".

אם האלבום היה יוצא היום, הוא היה מצליח?
"אני לא חושב, כי פעם זה היה משהו חדש ביותר והיום יש סצינה מפותחת של רגאיי".

היו מעריצים?
"'כש'שמנמנה' היה ברדיו, הייתי יוצא מהבית שלי ברחוב גאולה בתל אביב והמון אנשים חיכו לי למטה. זה לא היה כל כך נעים, לא יכולתי לצאת מהבית".

זוכר חוויה מסוימת מהעבודה על האלבום?
"אני זוכר שכשבוב מארלי מת ב–1981, זמן קצר לפני צאת האלבום, עמוס ברזל, המפיק המוזיקלי, לחץ עלי המון להוציא כבר את האלבום ולכתוב עליו שיר. זה הפך לאחד הלהיטים מהאלבום".



שר מהלב

לאחר אותו אלבום מוצלח, ריי סומן כחלוץ וזוהה עם הרגאיי יותר מכל, והיה חתום על להיטים כ"שוק הכרמל", "ילד אתיופי", "רותי", "רמאים" ועוד.
ב–1985 החל להופיע עם להקת עמג'ה הפעילה עד היום ומשמרת את הרגאיי השורשי, ושנה לאחר מכן שר וביצע בתפקיד אורח בסרט "אלכס חולה אהבה" את "שיר הבננה" של הארי בלפונטה (והוצג שם כסולן להקת הדקלים), תפקיד שעד היום זוכרים לו. בין השנים 1991–1998 הקים את מועדון "ג'מאייקה", שהפך מרכז עלייה לרגל לחובבי הרגאיי בארץ ובחו"ל, ולאורך כל התקופה הוסיף לכתוב שירים ולהקליט בתקווה לחזור לחרוך את הרדיו.

לפני כשנה וחצי הוציא אלבום חדש שלא זכה כלל וכלל להצלחה. "אף אחד לא התייחס לאלבום הזה, אולי כי שרתי יותר בעברית מאשר באנגלית. התקשורת היום מתקשה לעכל אותי, הזמנים השתנו", הוא מסביר את האכזבה.

ועדיין אתה ממשיך ליצור ולהקליט.
"כן, כי זה מה שאני מוכרח לעשות. לשיר ולהקליט והכל בהפקה עצמית. אני מפיץ את השירים בפייסבוק וניסיתי כמה פעמים ב'לינקטון' וב'פטיפון', אבל זה לא תרם לי כל כך. אני מעדיף את השיטה הישנה של לשלוח בדואר לשדרנים ולבקש שישמיעו".

איך אתה יוצר את שיריך?
"אני שואב השראה מדברים הנוגעים ללבי, דברים שקרו לי או לחברי".

יש היום קהל לרגאיי?
"יש כמה אנשים שאוהבים רגאיי. יש רגאיי בארץ, אבל רוב הרגאיי בארץ הוא לא שורשי, אלא יותר 'ראפ של רגאיי', כלומר 'רגאטון', וזה הסגנון שאנשים אוהבים יותר. אנשי הרדיו לא אוהבים כל כך את הרגאיי השורשי. אני לא יכול לעשות רגאיי שהוא לא שורשי. הרגאיי פורח וצומח במועדונים. במקומות המנגנים רגאיי יש לו קהל, אבל הוא עדיין לא פרץ את כל הגבולות".

היכן אתה מופיע בימים אלה?
"אני מופיע המון ברחבי הארץ: בבתי מלון, בחתונות, בפסטיבלים ובמועדונים, איפה שרק רוצים לשמוע את הרגאיי שלי".

מתי ייצא אלבום חדש?
"אני רוצה להוציא אלבום חדש השנה, אבל אני לא יודע עוד איך לקרוא לו".

השלם את המשפט: טוני ריי הוא...
"רגאיי".