משהו מוזר קרה לרנדי ניומן בדרכו הבטוחה והמכובדת להיכל התהילה של הרוק'נרול. הוא הצליח. זאת אומרת, ממש-ממש הצליח. לא הצליח במובן של יוצר מוערך, שיכול למלא אולמות בינוניים בלא מעט מדינות ברחבי העולם. אלא הצליח במובן של ים כסף, וילה מפוארת ומכונית ספורט פתוחה. כמו בקליפ האהוב שלו, ל-"I love L.A". והכי חמור, שהוא הצליח הודות לפסקולים שכתב לסרטים סופר־מסחריים, בעיקר לילדים.

ניומן הלחין את ארבעת הסרטים הראשונים של פיקסאר, “צעצוע של סיפור", “באג לייף", “צעצוע של סיפור 2" ו"מפלצות בע"מ", ומאז מנהל קריירה מפוארת של כתיבת פסקולים (גם למבוגרים. ע"ע “פלזנטוויל", “אבאלון" ועוד), שסיפקה לו הרבה יותר כסף ותהילה מהקריירה המוזיקלית המרשימה כשלעצמה. הוא גם זכה באוסקר בשנת 2001 על השיר הטוב ביותר עבור הסרט “מפלצות בע"מ".

רנדי ניומן. צילום: רויטרס



לחיים הכפולים האלה יש כמה תוצאות ברורות. קודם כל, ניומן מייצר הרבה פחות אלבומים. אלבומו האחרון, "harps and angels", יצא ב–2008, תשע שנים אחרי קודמו. פרט לזה, אני מכיר לא מעט מעקמי אף, שמתקשים ליישב בין היוצר ה"איכותי" וה"בלתי מתפשר" שהכירו ובין האיש שמלחין פסקולים לסרטים אולטרה–מסחריים ומצליחים.

עכשיו מגיע סוף–סוף אלבום חדש של ניומן, "dark matter", ומוכיח שהעיסוקים הצדדיים (או המרכזיים) שלו לא רק שלא מזיקים, הם אפילו משביחים את היצירה. קודם כל, ניומן נשמע רעב ומלא חשק הרבה יותר ממרבית בני ה-73 בסביבה. בטח כאלה שמחויבים לשגר אלבום כל שנתיים-שלוש. ופרט לזה, הפסקולים שכללו אותו מאוד כמוזיקאי. הוא למד למשל כיצד לעבוד עם תזמורות ולהבין איך להשתמש בכוח האדיר שלהן בלי לוותר על ניואנסים קטנים וטיפוסיים של רגש.

בשורה התחתונה, מי שאוהב את רנדי ניומן יתענג על האלבום הזה, שברגעים רבים לא נופל בדבר מימי הזוהר שלו. עדיין נשמר כאן השילוב המלבב בין ציניות עזה והתעכבות על חולשותיו של המין האנושי, הרבה הנאה בשירה ובנגינה ורגש שמתפרץ פתאום ומותיר אותך דומע ונטול הגנות באמצע היום. ניומן, כהרגלו, נכנס לתוך דמויות - חלקן בדויות, חלקן אמיתיות לגמרי - ושר אותן בגוף ראשון. אם זה ולדימיר פוטין, שאת ההשראה לשיר עליו ניומן קיבל מתצלום של המנהיג רוכב על סוס בלי חולצה (“זה מראה משעשע וגם מטריד", הסביר בראיון); האחים קנדי היושבים בבית הלבן ומדברים על הגזענים של וושינגטון ועל הרצון לפלוש למפרץ החזירים בקובה כדי לחלץ משם את הזמרת סליה קרוז, שג'ון קנדי חושב בטעות שמוחזקת בידי קסטרו; חלוץ הבלוז סוני בוי וויליאמסון, שגילה שמישהו אחר גנב את שמו ואת הקריירה שלו. סיפור אמיתי לגמרי; או בטלן חוף מזדקן, שרואה את חייו נמוגים למול עיניו.

שר על פוטין. צילום: רויטרס

הכל עטוף בהפקה מוזיקלית עשירה של שותפיו הוותיקים, מיטשל פרום, דיוויד בוצ'ר ולני וורונקר (הקטע הפותח והארוך, "the great debate", הוא פשוט בית ספר להפקה), ומשלב, כרגיל, גם הרבה כיף לצד כל המלנכוליה. “אני גאה באלבום", אמר ניומן בראיון. “אני חושב שהוא מהנה, וזה 80 אחוז ממה שאני מנסה לעשות".



20 האחוזים הנותרים נמצאים, כנראה, ברגש. וגם כאן, ניומן יודע כמו תמיד להלום בך בשילוב של טקסט היורד בפשטות מצמררת לעומק הנפש האנושית, שירה חשופה ופסנתר. השיר "She chose me" למשל ממס, במילים ובלחן הפשוטים והישירים שלו. המנגינה נוצרה כבר ב–1990, מה שלא מפחית דבר מהמתיקות שלה. "lost without you" מתאר אפיזודה קורעת לב שבה האב מזמין את ילדיו כדי לראות את אמם המתה בפעם האחרונה. “בלי הבעלים והנשים, רק דם עכשיו", הוא מסביר, ומצטט את הילדים המתלחשים מאחורי גבו על הרגלי השתייה שלו ועל מה עומד לקרות איתו עכשיו. בשיר החותם והמושלם, "Wandering boy", אבא כותב על בנו שנעלם והפך להומלס. “אם תראו אותו", הקול החרוך של ניומן משפד לי את הלב, “אנא דחפו אותו לכיוון האור".