"בכלל לא תכננתי לצאת באיזו הצגה ולהתחיל להסתובב מחדש בדרכים. יום אחד בא אלי הבן שלי אורי וסיפר שיש לו הופעה במלון ‘ממילא' בירושלים, שבה הוא הולך לספר כל מיני סיפורים על המשפחה. ‘אולי תבוא גם אתה כאורח ואני אסדר שייתנו לך חדר', הציע. ‘טוב', אמרתי. איזה אבא מסרב לבן שלו? ככה זה התחיל".
אל המיית הגעגוע שבדבריו מצטרפת עד מהרה נימה של ביקורת. "ירושלים של היום כבר לא ירושלים העולה מהמופע שלנו", הוא סח. "50 שנה עברו ממלחמת ששת הימים ושוב זאת לא ירושלים מאז, שהכרתי ואהבתי. זה בכלל דבר אחר. פנאטים, זה מה שאני רואה בה כיום, עם לא מעט אנשים קנאים".
ירושלמי - וגשש לנצח. גברי שוב בשלישייה. אבל במקום שייקה ופולי, הוא מופיע עם הנבחרת הפרטית שלו: אורי (48) - המשלב קטעים מההצגה "בוסתן ספרדי", שבה הוא מופיע בהבימה כמעט 20 שנה - ובעז (40), שתורם בשירתו לצד המוזיקלי.
ברם, מתברר שגברי לא שוכח כל כך מהר. מדי פעם הוא נזכר בסיפור מהעבר וחורג ממסלול הראיון. כשהוא מבחין שהצלמת מתעכבת מעט עם הפלאש שקרס זמנית, גברי מנתר באחת אל נעוריו. "הייתי חשמלאי רכב", הוא שולף סיפור. "כשהייתי נער, רצו בבית שאלמד מקצוע - וזה לגמרי לא עניין אותי. שחקן, זה מה שרציתי להיות. זה לא עזר לי. שלחו אותי ללמוד ב'אורט', בית ספר מקצועי. שנתיים הספיקו לי שם. כשעלתה השאלה מה אעשה עד הצבא, הציע אחי אברהם שאעבוד במוסך של ‘פורד'".
כיום, כידוע, הוא עובד במשהו אחר ולשם כך הוא מעדיף אולמות קטנים, כמו אולם רפפורט בהבימה. "אני רוצה את הקהל קרוב אלי כדי לדבר אליו בגובה העיניים ותוך כדי מגע אינטימי. זה גורם לי להרגיש יופי. כמו הקהל, כשאנחנו מתקרבים לסיום, אני לא רוצה שזה ייגמר".
"למי היה אז ראש להתעסק איתנו. מלחמת לבנון הראשונה. אינפלציה של מעל 400%. כל מיני דברים שלעומתם יש כאלה שהיום ביבי מתקבל אצלם כמו קדוש. בטלוויזיה הראו זקנה מנשקת לו את היד בשכונת התקווה. כמו אלוהים! ובשבילי הוא לא אלוהים".
ואיך התחיל הכל? "אם נהיינו משפחה של זמרים ושחקנים, הכל בגלל יצחק נבון", מספר גברי במופע ובראיון. "אם לא הוא, אני לא יודע אם מאיתנו - משפחה שומרת מסורת - היו מגיעים לבמות. יום אחד בא מי שעתיד היה להיות נשיאנו החמישי וסיפר לאחי הגדול יעקב שפותחים חוג דרמה בירושלים. רפאל צבי, שחקן הבימה, היה שם המדריך. יעקב הלך איתו, נהיה שחקן ואנחנו בעקבותיו.
"אם לא הם, קשה לדעת איך היה הולך כל הסיפור. לזכותם של ההורים שלנו ייאמר שהם לא הלכו נגד, וזרמו איתנו. האווירה בבית השתנתה. יעקב יצא להציג בתל אביב. יוסי יצא אחריו והגיע ללהקת הנח"ל. כשהביא את החברים שלו משם לבר־מצווה שלי, ידעתי דבר אחד בבירור - גם אני ארצה לשרת בלהקת הנח"ל. ואת זה הגשמתי בהמשך".
בין שמונת ילדי משפחת בנאי הוא היה בן הזקונים ונשאר כזה. גם בגשש. "שם תמיד הייתי במערכונים הילד, הגם שמשלושתנו הייתי הכי מבוגר, אפילו יותר משייקה", מעיד גברי, שבשלישייה היה הגורם המלכד. שייקה אופיר, במאי שתי התוכניות הראשונות של הגשש, סיפר שבמשבר שפרץ בין שתיהן, כאשר שייקה לוי חשב לעבור לקריירת זמר בעוד נפשו של פולי נהתה אחרי התיאטרון, גברי היה זה שרצה רק את הגשש.
גברי זוכר חסד נעורים לאברהם דשא, האב המייסד של הגשש החיוור: "פשה התחיל את הסיפור. כשהיה ברור שלא נמשיך לתוכנית שלישית של להקת התרנגולים והוא ראה שאנחנו כזה ביחד, הוא הציע שנופיע כשלישייה במועדון שלו, ‘הסנטר הכפול', ביפו. בלעדיו לא היה הגשש. הבנאדם לקח שלושה תרנגולים והביא אותם להיות חברים לחיים".
"היינו נפגשים בכל בוקר בשמונה בבריכת ‘גורדון' עם שייקה אופיר, הבמאי שפשה ארגן לנו", הוא צולל אל ימי בראשית. "פשה היה נשאר בבית ומחכה שנגיע אליו אחרי שעשינו כמה בריכות, למרות שלא הייתי שחיין מי–יודע–מה. ירושלמי נשאר ירושלמי. לאחר ארוחת בוקר אצל פשה היינו עובדים על תוכנית, שהתבססה על פזמונים. אבל עם במאי כמו שייקה אופיר, היה טבעי שהדגש יעבור למערכונים".
"לא היינו סיפור הצלחה מהרגע הראשון", מוסיף גברי. "בתחילה לא ידעו איך לאכול את הדבר הזה שנקרא הגשש החיוור. די מהר העניין תפס, אם כי לא חסרו משברים, בפרט שעם הקמת שלישיית ‘התאומים', ניסה חנן גולדבלט למשוך אליה את פולי, אבל זה לא הצליח לו".
הם נשארו יחד כל השנים. עם זאת, אני מעיר לגברי שלמרות כל הקרבה ביניהם, נראה שמעולם לא היו זה בתוך זה. "בהתחלה, ארבעתנו, כולל פשה, היינו כאלה, אבל כשהתחתנו ובאו הילדים, באופן טבעי הייתה התרחקות בינינו", הוא מאשר. "למרות זאת הייתי עם פולי עד הסוף. כשעמד לשחק באיזו קומדיה אנגלית בתיאטרון באר שבע, קרא לי לבוא איתו. ‘יש שם איזה תפקיד נחמד בשבילך, בוא ונשתעשע יחד', הציע. לא חשבתי להגיד 'לא' לפולי. כשהתחילו החזרות, בשלב מסוים הבחנתי שמשהו לא בסדר איתו. ‘אתה נראה לי צהוב', אמרתי לו".
לאחר פירוק הגשש ב–2000, בד־בבד עם הזכייה בפרס ישראל, גילה גברי נוכחות מוגבלת על הבמות ובקולנוע. אחרי מסע של 36 שנה בהרכב, אין לו שוב הלהט לטפס על הר נוסף. "אני גם עצלן שכזה", הוא מעיר אגב חיוך שובב. "נראה שבסך הכל החיים די החמיאו לי. גם להקת הנח"ל - התגשמות חלום בשבילי - גם התרנגולים, גם הגשש, גם מה שעשיתי בטלוויזיה עם ישראל אהרוני, גם כמה סרטים, שאחד מהם ("גבעת חלפון אינה עונה" - יב"א) הוא הסרט הנצפה ביותר. ועכשיו, ‘אלה הם בנאי', מופע שהקהל מתרגש בו".
על כך גברי אסיר תודה לאחיו יוסי. זה קיבל הצעה מחברו, איצ'ה ממבוש, לרכוש בית בכפר. משלא הסתדר העניין ליוסי, הוא העביר את ההצעה לגברי. "עין הוד הוא עולם אחר", הוא מציין. "שקט ושלווה, אין הרעש של תל אביב. אוויר צח, נוף, ציפורים וחזירי בר. חברים אחרים. לא יכולתי לבקש לעצמי ניקוי ראש טוב יותר".
עם זה, הבמה ממשיכה לקרוץ. פעם ארטיסט, תמיד ארטיסט. "לא מזמן היו לאהוד וליובל - שני האחיינים שלי, שבעבר הייתי הבייביסיטר שלהם - ארבע הופעות בהיכל התרבות", הוא מספר. "כשהם קראו לי לבוא ולשיר את הקטע בארמית מתוך השיר על הבית ברחוב האגס, נעניתי. ארבע פעמים באתי בהתנדבות בשביל השורות האלה וגם שרתי איתם את השיר על זכרון יוסף ושכונת הפחים. בכל ערב הקהל נעמד וקיבל אותי במחיאות כפיים. וואלה, הבנתי, אוהבים אותי. גם עכשיו".
התרעות פיקוד העורף