זו ללא ספק הייתה שנה שבה הפופ הישראלי על גווניו השונים ניצח חד משמעית כל ז'אנר אפשרי: אם בשנה שעברה ידו של ההיפ הופ הייתה על העליונה (וגם בשנה זו הייתה לו ייצוגיות נרחבת ומצוינת בפי אמנים מעולים כמו טונה, נצ'י נצ', פלד וטליסמאן), הרי שהשנה הז'אנר הבולט שפרץ באופן כמעט טוטאלי הוא הפופ. 



לצד אמני פופ מובהקים כסטטיק ובן אל תבורי, אליעד נחום, האחיות כרקוקלי, נועה קירל, אביאור מלסה, נוצרה נהירה מובהקת של זמרים ים תיכוניים בולטים לנטוש לאנחות את שורשיהם המוסיקליים וזהותם המסלסלת ולנהור, לעיתים בעיוורון חסר סיכוי, אחר שירי פופ עכשוויים. ניסיונות שחלקם צלחו בקושי וחלקם בעיקר נשמעו כבדיחה מביכה: כך שרית חדד, אייל גולן, איתי לוי, משה פרץ, פאר טסי, עדן בן זקן הפכו עורם וניסו להתחקות אחר מוצרי פופ ממוסחרים שלא בהכרח הלמו את קולם וכשרונם.



נוסף לזאת, חלק מאמני ההיפ הופ, שזוהו עם ראפ קשוח ונועז, נכנעו אף הם לביטים וניסו מזלם בפופ: קפה שחור חזק, סאבלימינל, האולטראס ואפילו הדג נחש הצליחו לייצר להיטי פופ שחלקם רחוקים מלהיות ראפ מסורתי שאפיין חלקם בראשית דרכם.



כמו כן, שמות כמו נגה ארז, "לולה מארש", אסתר רדא, Bemet" ועדי אולמנסקי הוסיפו לזכות להצלחה, השנה אף יותר מבעבר, נרחבת בחו"ל וייצגו בגאון את הפופ הישראלי המקורי, זאת לצד הרכבים כמו A-WA שגרמו לפולקלור הישראלי-יהודי להישמע ולהיראות בשיא הודו ותפארתו.

לצד פריחתו של הפופ וגבירתו אף על הרגאטון ששבה את מצעדי הפזמונים אשתקד, נוצרה פריחה במגזר ה"ארצישראלי": עידן עמדי, נתן גושן, אתניקס, הג'ירפות, מירי מסיקה, חנן בן ארי, דיקלה ומוקי שהוציאו לא רק שירים ואלבומים מעולים, אלא החזירו פייט לנוהרים אחר הפופ הממוסחר והוכיחו שאפשר גם אחרת.



אפשר לסכם את מרביתה של השנה המוסיקלית העברית הנוכחית כשנה של יבול מוסיקלי מצוין ומסקרן מחד גיסא, ומאידך גיסא, כשנה של אובדן כיוון, בלבול והתמסחרות משוועת שגרמה לדעיכת המוסיקה הים תיכונית ולחיפוש אחר סאונד חדש ומעניין להתחקות אחריו, סאונד שעדיין בגדר "נוגע לא נוגע" במרבית המקרים (למעט יוצאי דופן).