פרולוג
אפרים קישון היה האדם היחיד בעולם כולו שעשה את שירות המילואים שלו בלהקת הנח"ל, על פי צו מיוחד שהוצא רק עבורו. עד כמה שידוע הוא לא קיטר על המילואים. כמילואימניק ממושמע הוא התייצב לכל קריאה, ישב בבחינות, ביקר בחזרות ותרם ללהקה מערכונים בשרשרת. זכור לטובה, למשל, סאלח שבתי שנולד במערכון שאותו כתב קישון עבור החייל הצעיר חיים טופול.

את שירות המילואים שלו בלהקה שלנו הוא מילא עם מערכון בשם "חוצפה שכזו". שייקה אופיר ביים את המערכון כמו קונצרט מתוזמר ומדויק, שבו טוביה קוזלובסקי היה מפקד עצבני ונוירוטי שמדבר בלי הפסקה אל ששי קוסובסקי, חייל מסכן שלא פותח את הפה במשך כל המערכון. טוביה צפיר וששי קשת מהווים היום חוליות מפוארות בשרשרת הכוכבים שהצמיחה להקת הנח"ל ושהתחילו את קריירת המשחק, כמו טופול, במערכונים שקישון כתב ללהקה.
והייתה גם מיקי קם, שכיכבה במערכון שעסק בבחינות ללהקת הנח"ל. נושא שאותו הכיר מצוין אפרים קישון הבוחן. במערכון הזה הוא הפגין גאוות יחידה ליחידת המילואים שלו. כשאמו של נבחן חסר כישרון, שלא עבר את הבחינה, צועקת: "אני אראה לכם, אני אלך ללהקת פיקוד המרכז!", עונה לה הבוחן: "טוב מאוד, זה מגיע להם".

אבל דמות אחת שיצר אפרים קישון ליוותה את להקת הנח"ל לדורותיה. היא נשאה אותנו על גבה לא במערכונים ולא על הבמה וקראו לה שולטהייס.



תמונה ראשונה
יחזקאל שולטהייס הגיע בג'יפ הרמטכ"ל היישר מבית החולים. הוציאו אותו מאמצע המשא ומתן על אודות התייקרות של 2 ו־7/8 אחוז מקרן השוואה של שליש תוספת היוקר לבלו הקמח. הדיונים עם נציגי האופים נמשכים זה הלילה השלישי. האופים כבר אושפזו בתל השומר עד אחד, אבל שולטי עדיין היה שופע מרץ ובריאות. עכשיו, בפינת מגדל הפיקוח, הדריך אותו שר הביטחון באופן אישי. שולטהייס הוריד את מעילו, וביקש תה עם לימון ואת הטלפוניסטית של משרדו. אילנית הבלונדינית הובאה למרכזייה תוך דקות ספורות.

בטור הסאטירי "מה קרה באמת", היה יחזקאל שולטהייס המומחה בישראל למשא ומתן. הוא הוזעק על ידי שר הביטחון בעיצומם של דיונים קדחתניים עם האופים כדי לנהל משא ומתן עם אנשי ספטמבר השחור שחטפו מטוס.

"מוות ליהודים!", נשמע קול עמוק מתא הקברניט, "כאן ארגון ספטמבר השחור, ציית להוראותינו". "רגע", אמר שולטהייס, "עכשיו מה השחור, הספטמבר או הארגון?".

לפני כן, בסרט "תעלת בלאומילך" עדיין היה יחזקאל שולטהייס מנהל אגף הכבישים בעירייה. במערכון "הוא והיא (רצח בידי טלפון)" הוא התקדם יפה למשרת מנהל אגף המכס.

"הלו? שלום, אבקש את מר שולטהייס. תפוס. אני לא מאמינה. לפני כמה שבועות הגיעה חבילה בשבילי מחו"ל, והחולירות הטילו עליה מכס. אבל אני לא חוששת, ברוך השם אני מכירה את אדון שולטהייס, מנהל לשכת המכס".

יחזקאל שולטהייס, שלא כמו ארבינקא הממזר השובב והפרוע, הוא סוג של עסקן מניפולטיבי, מאלה שנחלצים מהכל וממשיכים לצפצף על כולם בדרכם למעלה.באחד האמשים האלה מקישים על דלת מעוני והנה שולטהייס האגדי מדשדש על המפתן ובעיניו מגור נעלם. הושבתיו בכיסא נוח על המרפסת ועל כן מסר לי אורחי גיליון עיתון ופלט בצרידות, "קרא!".

"שולטהייס הבריון המושחת גנב 40,000 שקלים חדשים מקופת העירייה!", קראתי בעיתון. "עד מתי ייסע העכברוש הנבזה במכונית הרולס רויס שלו?".
"מוזר" ציינתי. "מתי יהיה המשפט על הוצאת דיבה?"

"לא יהיה", השיב אורחי, "שוחחתי עם הממונים עלי באופן אישי, וכולם יעצו לי לא להגיב על הפרובוקציה, ובייחוד עכשיו לפני הבחירות".
"יישר כוחך, שולטהייס!", לחצתי את ידו בהערצה גלויה. "אני מתאר לי עד כמה קשה לך להבליג!". "קשה מאוד, אך יש בכך גם סיפוק עצמי", ענה יחזקאל שולטהייס וישב במכונית הרולס רויס שלו ונסע לו הביתה בדרך הגבר.

אין לי מושג למה מכל גיבוריו של אפרים קישון, דווקא שולטהייס הוא שזכה לכבוד הגדול שעל שמו תיקרא המשאית של להקת הנח"ל, זו שהובילה את כל להקות הנח"ל, כל השנים לכל ההופעות.

ירדנה ארזי ושולטהייס. צלם: נתן תומר

תמונה שנייה
"למשאית שלנו קראנו 'שולטהייס', ואפילו במוסך היו אומרים שצריך לעשות טיפול לשולטהייס ולא לדודג'"

זה מה שכתב טופול בספר שלו. ובמשאית כזו בדיוק נסענו גם אנחנו. משאית מחופה בברזנט בצבע חאקי. משני צדיה ספסלים שעליהם ישבנו. בפנים, צמודים לחלון של תא הנהג, היו קשורים ארגזי התפאורה והתאורה, שאם מישהו מאיתנו היה מתרשל בקשירתם, הם היו עפים לעברנו בכל עיקול וסיבוב.

בקבינה ליד הנהג היה יושב המפונק התורן. מי שלא הרגיש טוב או מי שזה היה תורו. הבנות ישבו בתוך המשאית, והבנים בקצה ושאפו את האגזוז שפלט עשן של דלק צבאי, ישר לריאות. אלה מאיתנו שהתקרחו עם השנים, כמוני למשל, טוענים שזה בגלל האגזוז של שולטהייס.

על הברזנט צייר לנו יוסי אבולעפיה, הגרפיקאי של הנח"ל, באותיות גדולות ולבנות מילה אחת בלבד "שולטהייס". לא "להקת הנח"ל" ולא נעליים. רק "שולטהייס" וזה הספיק בהחלט כדי לגרום לחיילים שהגענו אליהם לצהול ברוב המקרים. חוץ ממקרים ספורים, ממש נדירים, שבהם למשל הופענו בפני חיילים שקיבלו ריתוק. "לא מספיק שריתקו אותנו", קיטרו החיילים, "אז עוד מכריחים אותנו לוותר על שינה ולראות הופעה?". ברור שאחרי ההופעה הם דיברו אחרת.

"היה חם ויבש ואי אפשר היה לנשום", מספר טופול. "אז הופיע השולטהייס שלנו והעלה אבק, וכל החיילים מסביב צעקו, "הלו, הלו, יופטפויומאט! סע לאט, יא טומטום!". עצרנו, ירדתי מן הקבינה ושאלתי מי המפקד. רב סמל ג'ינג'י חרוך מן השמש אמר: "הקצינים נסעו לחטיבה, אני האחראי".

"אנחנו להקת הנח"ל".
"כן, אנחנו יודעים, מה לעשות? קיווינו שנצליח להסתלק לפני שתגיעו".

תמונה שלישית
בכל אדם קצת תמהוני,
קצת מרוחק וזר.
מסתתר איזה נביא
איש רוח. איש מוזר.

אבל אתה אחר,
אתה אינך כמו כל אדם.
לא נביא ולא איש רוח.
אתה סתם אבם. אבם סתם.

במכנסיים הקצרים
בדיבורים המוזרים
במשאבת האופניים
וגם בעצב בעיניים
ובשתיקות כבדות כמו קיר
אבם, מה אתה מסתיר.

את השיר הזה כתבתי ל"סיפורה של להקה", אחת התוכניות האחרונות של להקת הנח"ל. לפני שהבאתי אותו ללהקה, הראיתי אותו לאבם. "איך השיר, הוא מוצא חן בעיניך?" שאלתי. "יפה", ענה אבם.

כשאבם אומר "יפה" ופניו מחייכות זאת אומרת שהשיר מאוד מאוד מוצא חן בעיניו. עובדה, הוא הדפיס אותו ודאג לשלוח ולחלק אותו לכל האנשים שאהב.
אומרים שאבם ליווה את להקת הנח"ל מראשיתה, כשעוד היה עדיין נער. הוא היה מגיע כמעט לכל החזרות. יושב בפינה שבקצה אולם החזרות ושותק. רק כשפנינו אליו היה עונה. "אבם, איך השיר החדש 'מחר'?". "יפה. אבל 'ענת' יותר יפה". "ואיך 'שנינו יחד תחת מטרייה אחת'?", "יפה, אבל 'ענת' יותר יפה". "אבם, שכח לרגע את 'ענת' ותענה". "איך אפשר לשכוח שיר כל כך יפה כמו 'ענת'?".

ענת ענת ענת,
בשוק יופייך יוגד
רוכלים גרונם נצרד
ענת, ענת, ענת.
אם רק צלך, אם רק צלך
בכביש עובר
אז פטישי הסנדלרים
הולמים יותר מהר,
ענת
(יחיאל מוהר)

אבם גם היה נוסע איתנו להופעות. הוא לא צריך היה לבקש. היה מגיע לנקודת המפגש, מתי שיכול היה, יושב בקצה השולטהייס ונוזף בנהגים הלא זהירים. "סע, סע, נהג קטלן", היה קורא לעבר הנהגים העוקפים.
מספרים שפעם כשהלהקה טסה לאילת, אבם החליט שהוא חייב להגיע להופעה. הוא התגנב לשולטהייס שיצאה עם התפאורה כמה שעות לפני הלהקה והסתתר בתוך ארגז המסכים של התפאורה. עוד מספרים שאחת הבנות התעלפה כשפתחה באילת את הארגז כדי להוציא את המסכים וגילתה בו את אבם.

ימים עוברים ועוד שנה
אתה נשארת בפינה.
מים רבים זרמו בנחל
ורק אתה יושב עוד ככה.
הכל שומע ומכיר.
אבם, מה אתה מסתיר?

מי אתה, אברהם גורביץ'?
כל אחד שואל.
איש חכם אשר יושב לו
בפינה ומסתכל.
איש נבון, חתום פנים
שמסתיר הכל בפנים.
מי אתה, אברהם גורביץ'?
אבם, מי אתה?

אפילוג
נראה שבעקבות מלחמת ששת הימים שהרחיקה את גבולותינו והרחיבה את שטחינו, נטשה להקת הנח"ל את המשאית ועברה לאוטובוס שעל דופנותיו נכתב באותיות גדולות ולבנות "להקת הנח"ל", אף על פי שחברי הלהקה קראו "שולטהייס" גם לאוטובוס.
כשפורקו הלהקות הושבת גם שולטהייס. בגרסתו האחרונה הוא עומד עזוב, חלוד ומוזנח אי־שם באתר ההנצחה של חללי הנח"ל בקרבת מחנה שמונים. תגידו "סתם אוטובוס. בסך הכל גרוטאה". נכון, אבל הגרוטאה הזו נושאת בקרבה היסטוריה של אחד הפרקים היפים בתולדות התרבות הישראלית. אז אולי כדאי להציל משהו ממה שנותר. אם נותר.

כך, כמו סוס הוא עבד בחצר
אך כוחו לא עמד לו יותר
ובבוקר קודר ואפור
הוא הובל לקבורה אל הבור.

על קברו נערך אז מסדר
ומזכיר מן העיר כך אמר:
בני אדם כאן חיים במנוחה
רק בזכות חמורים שכמותך.
(דן אלמגור)