"אני מניחה שלקח לי זמן מכיוון שהכל היה בסדר בחיים ובקריירה, תפקיד רדף תפקיד ושום דבר לא בער. לפני כעשור נפגשתי עם המוזיקה שוב ברחובות לוס אנג’לס שכולם קוראים לה טהרנג’לס, כי יש שם מיליון פרסים. כאמור, גדלתי בבית עם המון סיפורים, הוריי דיברו איתי את השפה ואני מבינה כל מילה, אם כי לצערי לא מדברת שוטף, ועדיין מה שראיתי בחוץ היה אחמדינג'אד וסיפורים שלא קשורים למה שההורים שלי דיברו עליו בתשוקה".
"בשלב מסוים בחיי היה לי איזשהו נתק חד־משמעי מאיראן של הסיפורים והתרבות העשירה שהוריי סיפרו עליה, היא נמחקה בעיניי. נקטעו לי השורשים ונסעתי כמעט בלי מטרה מוגדרת. לא ציפיתי ששם אגלה שיש לי משפחה פרסית ענפה ורחובות שלמים שבהם הרגשתי שאני דורכת על אדמה קדושה. אספתי המון מוזיקה במשך כמעט שלוש שנים, מוזיקה מהסבנטיז שלא הכרתי, ולא העזתי לחלום שיום יבוא והיא תתגבש לאלבום”.
"לא יכולתי להתעלם מכך שדווקא הנשים האלה שהתאהבתי בקולן, הצליחו לצאת מאיראן, להמשיך את הקריירות שלהן ולהפגין עצמאות נשית לתוך השירה שלהן וחייהן. זה שבה את לבי ככל שחפרתי בסיפור. אף פעם לא הגדרתי את עצמי כפמיניסטית, וזו הייתה הפעם הראשונה שבה הבנתי את החיבור הקארמתי לעוצמה הנשית, לסיפור של הסבתות שלי שהתחתנו בגיל 11.5 באיראן ולא מימשו את עצמן".
"סבתא אחת המשיכה עם שמונה ילדים להשמיע את קולה בדרך מסוימת, והסבתא השנייה חצתה את הגבולות והתגרשה כשעלתה ארצה וגידלה ארבע בנות, גם היא בעצמה זמרת שלא הגשימה את עצמה. נולדתי עם סיפורים קשוחים פלוס דנ"א אמנותי. השורשים והמסורת אומנם נשארו, אבל דמות האישה אצלנו במשפחה מאוד השתנתה ושינתה פנים לתוך הישראליות והקדמה”.
התרעות פיקוד העורף