בסוף החודש מציין העולם 40 שנה לצאת האלבום האחד והיחיד של להקת הפאנק הבריטית הסקס פיסטולס. העולם השתנה לא מעט מאז: אמהות לוקחות את בנותיהן למספרה לצבוע את שערן בכחול, רשתות האופנה להמונים מוכרות טי–שירטס של הלהקה, ואפילו יצא בושם סקס פיסטולס בריח פצ'ולי. אבל ב–28 באוקטובר 1977, כשיצא האלבום "Never Mind the Bollocks, Here’s the Sex Pistols" ("עזבו את פטפוטי הביצים, קבלו את הסקס פיסטולס"), הממלכה המאוחדת רעדה.

תקופת הפעילות המקורית של הלהקה הייתה קצרה: שלוש שנים ואלבום אחד בסך הכל, אך הם שינו את העולם. בתקופת תהילתם הוכיחו הסקס פיסטולס שהם יכולים לעשות מה שבא להם, אפילו לקלל בטלוויזיה. הצהובונים הבריטיים כינו את ג'וני רוטן, סולן הלהקה, "האיום הגדול ביותר על הנוער שלנו מאז היטלר". וכשהסקס פיסטולס הגיעו לאמריקה, הופצו שמועות שהלהקה משתינה על הקהל בהופעות ויוזמת תגרות המוניות.



הגדולה של הסקס פיסטולס הייתה בתדמית שלהם, בטקסטים, בהתנהגות ובמראה. במוזיקה שלהם לא באמת היה שום דבר רדיקלי. עד ש"Never Mind the Bollocks, Here’s the Sex Pistols" או בקיצור "Never Mind the Bollocks", הגיע לחנויות, לחברי הלהקה כבר נוצר שם של מחוללי מהומות. בנובמבר 1976 יצא הסינגל הראשון שלהם, "Anarchy in the U.K", שביטא את הזעם, הניכור והתסכול שדור שלם של צעירים חש. הן לנוכח המצב החברתי והכלכלי של אנגליה באותה תקופה, שבה העתיד של רוב האוכלוסייה לא נראה מבטיח, והן לנוכח המוזיקה של התקופה - דיסקו מחד ורוק פומפוזי ומנופח מאידך - שאיתה הם לא יכלו להזדהות.

כעבור חודש הלהקה שוב עלתה לכותרות כשקיללה בטלוויזיה, בשידור חי בשש בערב. המנחה המתנשא ביל גראנדי התגרה בלהקה ובחבורה שהצטרפה אליה לאולפן, והם מצדם הגיבו בספונטניות ולא חסכו בניבולי פה. האירוע סיים את הקריירה של גראנדי והתחיל את זו של הסקס פיסטולס. בשלב הזה כולם באנגליה כבר שמעו עליהם, וב-1977 - שנת חגיגות 25 השנה להכתרתה של המלכה אליזבת השנייה - הטראבל מייקרים האנטי–מלוכניים הצעירים היו שם כדי לנצל את האירוע לטובתם.

הסקס פיסטולס שכרו ספינה כדי להופיע על נהר התמזה, כפרודיה על התהלוכה הימית של המלכה, שהייתה אמורה להתקיים יומיים מאוחר יותר. הלהקה התכוונה לפצוח בזמר מתריס מול הפרלמנט הבריטי, אלא שכוחות משטרה עלו לסיפון ועצרו 11 מהנוכחים. בשלב הזה הברית בין הסקס פיסטולס לצהובונים הייתה ברורה: הצהובונים שמים תמונה של חברי הלהקה על השער ומכתירים אותם כאויבי הציבור, ושני הצדדים מרוויחים.



המלכה היא עירומה
"Never Mind the Bollocks" יצא בווירג'ין, חברת התקליטים השלישית של הסקס פיסטולס, שפוטרו תוך כמה חודשים משתי החברות הקודמות שחתמו בהן. כמה סינגלים כבר היו בחוץ ועד שהאלבום השלם יצא, הסקס פיסטולס הוחרמו, צונזרו ונאסרו להשמעה בכל מקום, דבר שכמובן גרם לציבור לצפות עוד יותר לאלבום השלם. האלבום הגיע למקום הראשון במצעד האלבומים בארצו, על אף שהוחרם מכל רשתות השיווק הגדולות ונמכר בחנויות עצמאיות בלבד.

המשטרה הגיעה לחנויות ודרשה להסיר מהמדפים את האלבום ואת הפוסטרים של העטיפה בטענה שמדובר בהצגת דברי תועבה בפומבי. לדידה, הצגת המילה "Bollocks", שמשמעה אשכים (או "שטויות" בסלנג), היא עבירה על החוק. בסופו של דבר בית המשפט פסק לטובת וירג'ין, כי הרי ברור שבקונטקסט של הכותרת הכוונה בביטוי לא הייתה לאשכים אלא ל"שטויות". רוצה לומר - עזבו את כל השטויות האחרות, הנה הדבר האמיתי, הסקס פיסטולס.

היום קצת קשה להבין על מה הייתה כל המהומה. מצד שני, כפי שעיתון "הגרדיאן" ציין לפני כמה שנים, אם בימי אליזבת הראשונה טיפוס מפוקפק בשם ג'וני רוטן היה מעז לטעון שהמלכה היא לא בן אדם, הוא היה מוצא את עצמו נעול במגדל. בימי אליזבת השנייה, השיר שבו הוא אומר את זה, “God Save the Queen", בסך הכל נאסר לשידור ברדיו - כך שהכל יחסי.

"אלוהים נצור את המלכה" היה הסינגל השני של הסקס פיסטולס. במקור הוא נקרא “No Future", אבל מנהל הלהקה, מלקולם מקלארן, שינה את שמו לשם ההמנון הלאומי של הממלכה המאוחדת, שזה הרבה יותר חתרני ופוגעני. על עטיפת הסינגל התנוסס דיוקנה של המלכה. עיניה ופיה מוסתרים על ידי שם השיר ושם הלהקה, הכתובים באופן מאיים באותיות הגזורות מעיתון, כמו הודעה על חטיפה. הסינגל, שנאסר לשידור בתחנות השידור הבריטיות, היה להיט והגיע למקום השני במצעד הרשמי. את המקום הראשון תפס רוד סטיוארט, אך רבים טענו ש"אלוהים נצור את המלכה" מכר בפועל יותר מהסינגל של סטיוארט ושקונספירציה היא שמנעה מהפיסטולס את המקום הראשון במהלך חגיגות יובל הכסף של המלכה.

כך או כך, הסקס פיסטולס הולידו את סצינת הפאנק בארצם, שהתחילה בלונדון, התפשטה ברחבי בריטניה והגיעה עד לקצוות המרוחקים ביותר של העולם, מכלכותה ועד גבעת שמואל. מהרגע שתווך להמונים על ידי התקשורת, החל הפאנק לשנות את אופיו המקורי ולאבד לא מעט מהאירוניה שלו. גם אם זאת לא הייתה הכוונה המקורית, תמיד יהיו כאלה שהפאנק הוא תירוץ בשבילם ללכת מכות, לירוק על חבריהם או לבקש שקל מהעוברים והשבים. המטרה המקורית של הפאנק הייתה לומר את האמת כשכל היתר משקרים, להצביע על הצביעות של החברה והממסד ולצעוק: "המלכה היא עירומה".



הדבר האמיתי
שני הכוכבים הגדולים של הסקס פיסטולס היו ג'וני רוטן וסיד וישס. סיפורו של הבסיסט הנרקומן סיד וישס הוא קצרצר אך דרמטי: וישס, שהחליף את הבסיסט המקורי של הלהקה, גלן מאטלוק (המיתוס אומר שפוטר מהלהקה כי אהב את הביטלס), כמעט שלא ניגן ב"Never Mind the Bollocks" - או כי בזמן ההקלטות היה מאושפז משום שחלה בצהבת, שאותה חטף ממחט מזוהמת, או משום שהוא לא ידע לנגן מספיק טוב כדי להקליט אלבום.

אחרי פירוק הלהקה שהה וישס עם חברתו, הגרופית האמריקאית היהודייה ננסי ספנג'ן, בצ'לסי הוטל בניו יורק. ספנג'ן, שהכניסה את וישס להרואין, מצאה את מותה לאחר שנדקרה בבטנה על רצפת חדר האמבטיה בחדר המלון שלהם. וישס טען שהוא לא זוכר מה קרה. הוא נעצר בחשד לרצח ושוחרר בערבות, אך מת בעצמו ממנת יתר פחות מארבעה חודשים מאוחר יותר, לפני שהספיק לעמוד למשפט. סיד היה בן 21 במותו, ננסי הייתה בת 20.

ג'וני רוטן, לעומת זאת, הוא כיום בן 61 והספיק לעשות לא מעט דברים מעניינים אחרי הסקס פיסטולס. ג'ון ליידון, בן של מהגרים אירים ונער חיוור וחולני שגדל בדוחק בשיכון ציבורי בצפון לונדון, בכלל התכוון להיות מורה כשיגדל, אך הגורל ייעד לו עתיד אחר. ג'ון ליידון הפך לג'וני רוטן, נער הפוסטר של מהפכת הפאנק, שיצא ללא מורא נגד המלוכה ונגד המלכה, נגד הנצרות, נגד הממסד, נגד משחות שיניים.

ליידון מעולם לא אהב את פולחן האישיות סביב סיד וישס ולא היה מוכן לחלוק את התהילה שלו עם טמבל שגמר בגיל 21 עם מחט בזרוע. הוא גם לא אוהב שנותנים את הקרדיט על המצאת הסקס פיסטולס למלקולם מקלארן. אולם שמו של האמרגן, היזם והאומן, שמת מסרטן ב–2010 בגיל 64, לנצח ייקשר עם תופעת הפיסטולס.

מקלארן היה נוכל ערמומי ונבל כריזמטי. הוא סחר ברעיונות ועשה קריירה ממניפולציות ומפרובוקציות. הרעיון מאחורי הסקס פיסטולס - להקה ששמה משלב, באופן ילדותי למדי, מין ואלימות - היה לזעזע את הדור הישן, את הבורגנות ואת המעמדות השליטים של ארצו. ומקלארן, שמשך בחוטים במידה זו או אחרת, נהנה מכל רגע. חשוב להבחין: מקלארן לא המציא את הפאנק. הוא (מקסימום) המציא את הסקס פיסטולס ובכך הצית את מהפכת הפאנק.

זמן לא רב אחרי שמנגנון ההרס העצמי האינהרנטי של הפיסטולס פירק את הלהקה, החל ליידון לקרוא תיגר על הסברה שלהקתו הייתה פרי יצירתו של מקלארן וטען כי חברי הלהקה נוצלו על ידו. אם מקלארן דיבר על טקטיקות זעזוע, ראה את הסקס פיסטולס בתור פרויקט אומנות ואהב לקשור את הלהקה לרעיונות של התנועה הסיטואציוניסטית ולטקסטים של תיאורטיקנים שעליהם למד בבית ספר לאומנות, הכחיש ליידון את הכל. לטענתו, מקלארן סתם קשקש, ואילו הוא וחבריו היו הדבר האמיתי: חבורת ילדי מעמד הפועלים שהעזו לירוק בפנים של הבורגנות.

עם מותו של מקלארן אמר עליו ליידון מילים חמות והצהיר שיתגעגע אליו, אבל בימי חייו נלחם בו בתקשורת ובבתי משפט. מקלארן איבד את הזכויות על הסקס פיסטולס באמצע שנות ה־80, אבל הסתדר גם בלעדיהן.

סקס פיסטולס. צלם : Getty images

יחסי ציבור רדיקליים
את צעדיו הראשונים בתחום הפרובוקציה עשה מלקולם מקלארן בתחילת שנות ה־70 עם זוגתו דאז, ויויאן ווסטווד, שהפכה ברבות הימים למעצבת האופנה הגדולה ביותר שאנגליה ידעה מימיה. ב–71' פתחו השניים את חנות הבגדים הראשונה שלהם בקינגס רוד בלונדון. בהתחלה חלוקת התפקידים הייתה כזאת: מקלארן הביא רעיונות לבגדים, ווסטווד תפרה אותם. החנות החליפה הרבה שמות והרבה סגנונות. ב–72' מקלארן נסע לניו יורק, שם גילה את הפאנק. הוא הכיר את להקת הפאנק החלוצית הניו יורק דולס, ואפילו ניהל אותה במשך זמן קצר. את הסגנון החדש שראה בניו יורק ייבא מקלארן לאנגליה.

ריצ'רד הל, אחד מכוכבי הפאנק הניו יורקיים, סיפר שמכיוון שלא ידע לתפור, נהג לתקן סוודרים מחוררים ואכולי עש על ידי סיכות ביטחון. מה שנולד בניו יורק ככורח המציאות, הפך בידיה של ויויאן ווסטווד בלונדון להצהרה אופנתית.

ווסטווד ומקלארן שינו את שם החנות ל"סקס", החלו למכור בגדי בונדג' ו–S&M (סאדו–מזוכיזם), מהסוג שמלכי/מלכות סאדו ועבדיהם לובשים בחדרי חדרים. ווסטווד החלה לעצב בגדים מעור ומגומי שחורים והשתמשה בניטים, באבזמים, ברצועות, ברוכסנים ובשלשלאות. ברגע שבגדי הבונדג' הוצאו מהמרתפים החשוכים אל הרחובות, היה להם אפקט מדהים: פתאום הבגדים מגבילי התנועה הללו הפכו לסמל לחופש ושחרור. עתה כל מה שהרעיון הרדיקלי הזה היה צריך זה יחסי ציבור. ואלו הגיעו בשנייה שמקלארן החל לנהל להקה של ילדים חצופים עם מבט של שנאה בעיניים. על פי גרסתו של מקלארן, הוא עיצב את הלהקה בהשראת להקות הפאנק המוקדמות שפגש בניו יורק.

תרבות הפאנק הייתה ההפך מהתרבות ההיפית ששלטה עשור לפניה. אם ההיפים דגלו בשלום ואהבה, צמד המילים שהפאנק חרת על דגלו היה "סקס" ו"אלימות". ניהיליזם, כאוס, אנרכיה ופרקטיקות מיניות סוטות היו חלק בלתי נפרד מאופנת הפאנק. את קולרי הכלבים ששימשו כתכשיטים, את התסרוקות הקוצניות וצבעי השיער המשוגעים, ואת סיכות הביטחון, סכיני הגילוח והשלשלאות, שילבה ווסטווד עם בדים סקוטיים משובצים ועם אלמנטים היסטוריים מהחייטות של המאה ה–17 וה–18.

ווסטווד ומקלארן נהנו לזעזע את הדור הישן, את הבורגנות ואת המעמדות השליטים של ארצם. קחו לדוגמה את הטי–שירטס שנשאו סלוגנים כמו “Destroy" ושילבו אימג'ים של צלבי קרס לצד דמותה של המלכה. ווסטווד ומקלארן אפילו חטפו קנס על זה שמכרו טי–שירט עם תמונה של שני בוקרים עם איברי מין חשופים.



סיבוב הבצע המלוכלך
הסקס פיסטולס התפרקו במהלך סיבוב ההופעות האמריקאי שלהם בינואר 1978, שלושה חודשים אחרי צאת "Never Mind the Bollocks". אך לא כך נגמר הסיפור. הפעם הראשונה שהם התאחדו הייתה ב–1996. בתור מי שהתפרסמו כנערים חצופים ומרדנים, שלקחו עד הקצה את הרעיון של "פער דורות" בתוך תרבות הרוק'נרול, היה דבר אחד שהם לא היו אמורים לעשות, וזה להתאחד בזקנתם. מצד שני, הסקס פיסטולס לא היו הסקס פיסטולס אם הם לא היו עושים דווקא.

ב–1996 התאחד ההרכב המקורי לסיבוב הופעות, ששמו הפרובוקטיבי "The Filthy Lucre Tour" ("סיבוב הבצע המלוכלך") היה ניסיון להציל את כבודה האבוד של הלהקה, שלא הייתה אמורה להתאחד. הגיטריסט סטיב ג'ונס הצהיר שהוא הולך להוציא את הכסף מהאיחוד על זונות. אחרי הצלחת סיבוב האיחוד המשיכו הפיסטולס להתאחד מפעם לפעם, והפעם האחרונה הייתה ב–2008. בניגוד להרבה להקות מתאחדות אחרות, הם לא הקליטו חומרים חדשים, אלא המשיכו לדפוק קופה על שירי האלבום האחד והיחיד שלהם, שכמובן יוצא עתה מחדש במארז חגיגי לכבוד יום הולדתו ה–40.

כמו הרבה תופעות חתרניות שהפכו למיינסטרים אחרי שריח הסכנה שלהם התאדה, גם הסקס פיסטולס חובקו על ידי הממסד כבר מזמן, והפאנק, שמעצם טבעו מנוגד לממסד, הוכרז כמת שוב ושוב לאורך השנים. ב–2006 צורפו הסקס פיסטולס להיכל התהילה של הרוק'נרול, אך סירבו להשתתף בטקס וקראו למוזיאון "כתם שתן", כי מה עוד הם יכולים לעשות? בשנה שעברה, כשצוין יום ההולדת ה–40 של הסינגל הראשון שלהם, פשטו על לונדון תערוכות, הרצאות, הקרנות סרטים, הופעות, סדנאות ושאר אירועי מחווה נוסטלגיים.



האירועים, שאוגדו תחת הכותרת "פאנק לונדון", קיבלו כמובן חסות מגופים ממסדיים, ובכך סורסה בעיני רבים המשמעות האורגינלית של הפאנק. אחרים האמינו שהעובדה שהפאנק עדיין מעורר עניין, 40 שנה אחרי, זאת הוכחה לכוח שלו, ואולי - על אף שמרבים להספיד אותו - הוא טרם אמר את המילה האחרונה.

"Never Mind the Bollocks" מככב כבר שנים ארוכות בכל רשימה של אלבומי הפופ/רוק הטובים ביותר בהיסטוריה, אבל הפאנק תמיד היה הרבה יותר מאשר מוזיקה. אם הפאנק היה מהפכה, נשאלת השאלה האם היא הצליחה ומה היא השיגה. מבחינה פוליטית, חברתית וכלכלית לא הרבה, אם כי היא עזרה לעורר התנגדות להתעוררותו של הימין הקיצוני והלאומנות הלבנה באנגליה של אמצע שנות ה–70, באמצעות התארגנויות כמו Rock Against Racism. אך מבחינה אומנותית היא השיגה המון. אתוס ה–DIY ("עשה זאת בעצמך") של הפאנק, והאמונה שלא צריך לדעת יותר משלושה אקורדים כדי להקים להקה, הולידו את מהפכת האינדי (אינדי מלשון independent, עצמאי).

אחד הרעיונות המרכזיים של הפאנק הוא שכל אחד יכול לעשות מוזיקה/אומנות, גם אם הוא מעולם לא למד את זה, גם אם הוא בא מרקע נחשל, גם אם הוא לא מספיק חתיך כדי להיות כוכב רוק. בעקבות מהפכת הפאנק החלו חברות תקליטים עצמאיות לצוץ כמו פטריות אחרי הגשם ברחבי בריטניה, ואחר כך העולם כולו, ולהציע לחובבי המוזיקה אלטרנטיבות אמיתיות למוזיקה המסחרית שחברות התקליטים הגדולות ביקשו למכור להם.

אומרים שמהפכת הפאנק הושלמה ומתה ביום שבו יצא "Never Mind the Bollocks". מאותו רגע החלו כל מיני מוזיקאים שצמחו בסצינת הפאנק, או יצרו בהשראתה, לחשוב מה אפשר לעשות עם מה שהם למדו מהפאנק, מלבד להעמיד את השיער עם ביצה. בדיעבד נראה שהפאנק בכלל לא היה מודע לחופש העצום שהוא העניק לעולם הפופ. ג'וני רוטן בעצמו חזר להיות ג'ון ליידון והקים את אחת מלהקות הפוסט–פאנק החשובות ביותר, PIL. מבחינה מוזיקלית הפאנק אולי היה בסיסי וקצת מפגר, אבל הרעיון שעמד מאחוריו היה גדול. ואחרי שעקרונות האי–ציות, ההתנגדות, האנרכיה וה"עשה זאת בעצמך" הופנמו, רבים לקחו את המאפיינים הבסיסיים של הפאנק ועשו איתם דברים הרבה יותר מעניינים.