הבנתי שיש הרבה על מה לכעוס ויש הרבה מה להגיד




 התחנה המרכזית


האירועים שעיצבו את חיי


דנה ברגר (47), זמרת יוצרת



כשהייתי צעירה, היה לי חשוב להיות קולית



מנגנת באך
“בכיתה ב’ התחלתי ללמוד פסנתר. הייתי ילדה טובה ירושלים: בלט, צופים, פסנתר – כל החבילה. ציונים טובים, הילדה האולטימטיבית שההורים חולמים עליה. אני לומדת באקדמיה למוזיקה ומנגנת באך ויצירות וקונצרטים. אחרי כמה שנים הגיע המהפך – בחופש הגדול שבין ט’ לכיתה י’, בגיל 15 קורה לי משהו מאוד משמעותי בחיים".



"לא ברור מאין צץ המשבר, אבל אני מחליפה את כל חבריי, את כל הרושם הטוב שעשיתי על ההורים, עוזבת את הצופים, עוזבת את הפסנתר, עוזבת את בית הספר הישן, מתחילה ללמוד גיטרה ולכתוב שירים. התחלתי להסתובב עם נערים מגודלי שיער בירושלים, הפסקתי לשמוע אוליביה ניוטון ג’ון ונחתתי על בוב דילן, לד זפלין, פינק פלויד. הבנתי שיש הרבה על מה לכעוס ויש הרבה מה להגיד, ושעדיף שאני אכתוב שירים ואכעס על העולם”.



דנה ברגר, ימים צפופים. עטיפת אלבום
דנה ברגר, ימים צפופים. עטיפת אלבום




להקת ״או באן״
“הייתי סוג של פאנקיסטית כנערה צעירה והייתה לי להקה מחתרתית מאוד, כועסת ורועשת שנקראת ‘או באן’. אנחנו שרים נגד העולם, נגד השוטרים ונגד זיהום אוויר, וגם מצליחים בניגוד לכל הציפיות. בגיל 17 הופענו במועדון המטרו - הופעה שהפכה להיות מאוד משמעותית בחיי ובכלל בקריירה שלי. המטרו היה מקום נחשב בתל אביב, שכל המי ומי מתעשיית המוזיקה היו מתנקזים אליו".



"בחור בשם דני רכט, אושיה מאוד בכירה במוזיקה, במקרה שמע אותנו וסידר לנו שם הופעה. זה קרה בשנת 1986. אנחנו מגיעים בהתרגשות עצומה. אני זוכרת שלבשתי כפפות ארוכות עם שמלת קטיפה שחורה, ובקהל היו המון אנשים חשובים מתעשיית המוזיקה: דן תורן, חמי רודנר, מיקי שביב וערן צור, שזוכרים לי עד היום את ההופעה הזו. למעשה, בזכותה הזמינו אותי כשלוש שנים מאוחר יותר להיות הזמרת של 'בלאגן'”.



להקת הנח”ל
“התקבלתי באופן מפתיע. הייתי כפופת גב, כועסת ולא מחייכת, ולא כל כך התאים לי לשיר על הקרנבל בנחל. אבל צדי צרפתי ישב שם והאמין בי. הוא קלט אותי והעביר אותי את כל האודישנים וזה מאוד הפתיע אותי. הייתי שנתיים עם אנשים מוכשרים ונחמדים שאז בעיניי היו בלתי נסבלים. אף אחד לא אהב אותי ואני לא אהבתי אותם חוץ מיואב צפיר, שיום אחד אמר: 'היחידה שיצא ממנה משהו פה זה דנה ברגר'. רוב התקופה ישבתי עם ווקמן על האוזניים או עם שרון חזיז, שהייתה חברה טובה. למזלי, התוכנייה שלנו היתה מורכבת בעיקר מחנוך לוין, וזה היה נפלא בשבילי, החומרים נתנו לי השראה”.




דנה ברגר. צלם : אילן בשור, יח"צ
דנה ברגר. צלם : אילן בשור, יח"צ



אמא שלי
“אמא שלי המקסימה גידלה אותי לבד כל השנים. היינו רק שתינו. אני בת יחידה. אני לא אשכח איך אחרי שהתקבלתי ללהקה צבאית הייתי חייבת לעבור לעיר הגדולה, זו היתה הדרישה אז - לגור באזור המרכז כדי להיות קרובים לפיזורים אחרי ההופעות. היא היתה מורה, ולקחה במיוחד שנת שבתון כדי להיות איתי. הייתי קטנה מדי כדי לעבור לבד לתל אביב מכיוון שהייתי רק בת 17.5 כשהתגייסתי. אז שכרנו יחד דירת שני חדרים ברחוב לסל וחלקנו חדר שינה. היתה שנה קסומה יחדיו”.



להקת ״בלאגן״
“תוך כדי השירות הצבאי, אני מקבלת טלפון שעומד לשנות את חיי מיובל מסנר, אחד המוזיקאים שהכי אהבתי. הוא סיפר לי ש'טאטו' מתפרקים והם מחפשים זמרת ללהקה חדשה, וכך נוצרה להקת 'בלאגן'. אנחנו מתחילים חזרות תוך כדי שאני חיילת. אני מגיעה לחדר חזרות בשוק הכרמל עם מדים, נכנסת לשירותים, מחליפה מיד למיני אדום ומוכנה לחזרה. אסור היה לי להופיע בגלל שהייתי בצבא, אבל הם חיכו בסבלנות שאשתחרר. הופעת הבכורה המיתולוגית שלנו ב'רוקסן' היתה שבוע אחרי השחרור. זו היתה תקופה מדהימה, תחילת שנות ה־90, 1,000 איש כל ערב”.





״עניין של זמן״
“זה קרה כשתי דקות אחרי הצבא, במקביל לפרסום הגדול ב'בלאגן' והיה מתנה משמיים. אני תמיד אומרת שב’עניין של זמן’ נשארנו שבע שנים בי”ב. כל מי שיצא משם הוא סוג של אינפנטיל לנצח. הייתי חוזרת מהופעות בשלוש או ארבע לפנות בוקר, לא מתעוררת בבוקר, מגיעה באיחור לסט של בית ספר - רגרסיה מטורפת. זה היה כיף, אבל גם פרנסה לא רעה בכלל. גרתי בתל אביב והיה כיף שיש משכורת. זה לא היה מובן מאליו. הרגשתי מאוד בת־מזל”.




שנות המרד
“באלבום הסולו הראשון שלי, רע מוכיח על ההפקה המוזיקלית, ברי סחרוף הוא הגיטריסט שלי וג’וני שועלי על הבס. אני חושבת שזה חלום שלא יכולתי לבקש טוב ממנו. אני אומרת לכולם: ‘תשמעו, יש לי שירים של ילדה חמודה שמנגנת על גיטרה, אבל אני רוצה להיות ילדה רעה, בואו נחרב אותם’. ואז עשינו אלבום שהוא כמעט בלתי שמיע, מאוד מחתרתי, שבדיעבד אני מבינה שאני מאוד אוהבת אותו". 



"היה לי חשוב באופן ילדותי כמעט להביא את המרד ואת הכעס ולא להתחשב בשירים, משהו שהיום אני ממש לא עושה. כשהייתי צעירה היה לי חשוב להיות קולית. רצון להוכיח לעולם ולעצמי שאני לא הבלונדינית התורנית ושיש לי מה לומר ועל מה לכעוס. והוא כמובן לא מצליח מבחינה מסחרית, חוץ מ ‘אם אתה רוצה להיות מלך’, שיר שכתבתי בגיל 19 והפך ללהיט ברדיו”.

״עד הקצה״
"הייתי בתקופה שבה חשבתי שאני חייבת לעבור המון דברים כדי לכתוב שירים טובים, ולקח לי זמן להבין שזה לא צריך להיות ככה. האלבום השני יוצא ומצליח, ובמהלך העבודה על האלבום השלישי - אני מקליטה אותו עם עופר מאירי - והחיבור בינינו הולך להיות הצלחה גדולה. 'עד הקצה' התפוצץ בחוץ". 



"אני חושבת שאחד הדברים הטובים שהיו לי בקריירה הוא שהיתה בנייה, להבדיל מאמנים שיוצאים היום מכל מיני תוכניות ריאליטי מוזיקליות. רק באלבום השלישי זכיתי להצלחה מסחרית מאוד גדולה והייתי כבר בת 30 ובשלה, כך שזה לא בלבל אותי. זו הייתה הפעם ראשונה שבה הצלחתי לעשות כסף מהמקצוע שלי".

עדי שרון
“בעלי. אחרי שתי מערכות נישואים כושלות אני שבורת לב לחלוטין, ועובדת על האלבום השלישי שלי, ‘עד הקצה’. בהכנות להופעה, מנהלת ההופעות שלי לוקחת אותי ל'בארבי' הישן להופעה של ברי, ומכירה לי את התאורן עדי שרון שהולך להיות התאורן שלי. אני נורא מתרגשת שהולך להיות לי תאורן סוף־סוף. אנחנו מתחילים להיות חברים טובים, שנינו נפרדנו בדיוק מבני זוג. אני גרה בדירה קטנה בגן מאיר, ומפה לשם, בתוך כמה חודשים אנחנו מתאהבים, ועברו מאז 17 שנה. הוא הצליח לעשות לי ‘אילוף הסוררת’, וזאת אחרי שכתבתי עליו את ‘בא והולך’. אני תמיד מספרת בהופעות שלפני 17 שנה פגשתי את בעלי, שרה את 'בא והולך' ומספרת איך בהתחלה הוא עשה לי בית ספר ולימד אותי מה זו אהבה”.

אמהות
“ב־2003 אני מוציאה את ‘תוך כדי תנועה’, האלבום הרביעי, ויולדת את בתי הבכורה ליה, ושניהם יוצאים אל העולם ביחד. זו תחנה משמעותית בהחלט, ליה וגור, שני ילדיי: הוא בן 8 והיא בת 15 עוד מעט. הם אחד הדברים שעזרו לי להפוך לאדם טוב יותר, חומל יותר ומבין יותר את המורכבויות של החיים שלנו. משפחה בשבילי זה סוג של תיקון, זה בית, משהו שהוא מאוד משמעותי בשבילי, ואני מודה לאל על היכולת להיות אשת איש ולגדל משפחה נפלאה”.