מתי בפעם האחרונה שמעתם ברדיו להיט חדש, מהסוג שאף פעם לא שמעתם קודם? כזה שהפתיע אתכם, לאו דווקא לטובה, אבל תפס לכם את האוזן? ע"ע “לך תתרגל איתה" של אתי אנקרי, “יאללה לך הביתה, מוטי" של שרית חדד, “תותים" של אתניקס, או “בואי" - הראשון של הפרויקט של עידן רייכל? אל תתאמצו, התשובה כמעט ברורה מאליה. “טודו בום" של סטטיק ובן־אל. לא משנה מה אתם חושבים עליו, ברור לגמרי שיש בו משהו אחר ומרענן, שמבליט אותו על רקע האפור הכללי. המבנה יוצא הדופן, האלמנטים הברזילאיים, השימוש בשפה.
אבל מדובר ביוצא מן הכלל. כי המיינסטרים של המוזיקה הישראלית הנוכחית מציג כמעט את ההפך המוחלט - שירים יעילים, עשויים לא רע בכלל שהולכים על בטוח. מינימום הפתעות, מינימום סיכונים. מצד אחד, יש קפיצה משמעותית לטובה ברכיבים הבסיסיים של היצירה. ההפקות המוזיקליות מקצועיות ומתקדמות; הזמרים טובים; הלחנים בורחים מבנאליה; ואפילו הטקסטים כבר לא סובלים מהעלגות שאפיינה פעם להיטים ישראליים. מצד שני, הכל נשמע מהונדס. מתוכנן. נטול השראה. וזה מבאס נורא. עדיף כבר שיר גרוע, שלפחות מנסה להפתיע.
התרעות פיקוד העורף