התחנה המרכזית:
האירועים שעיצבו את חיי, אחינועם ניני (48), זמרת, מלחינה ומוזיקאית
כך מצאתי את עצמי, הילדה התימנייה־ישראלית־חילונית־תפרנית היחידה בבית ספר אמריקאי־דתי־אשכנזי־עשיר. שני דברים באו לעזרתי: ראשית, אופייה המיוחד של הישיבה שבה למדתי, שהשתייכה לזרם הציוני־אורתודוקסי־מודרני בארצות הברית, מוסד נפלא, ליברלי, מכיל ופתוח (תרתי־משמע: המבנה הראשי שבו למדנו נחשב למופת ארכיטקטוני, בנוי בשיפוע על גבעה מוריקה, משולל קירות כמעט לגמרי, עם תקרה משופעת ענקית שכולה זכוכית), שמטרתו הייתה להרחיב ככל האפשר את אופקי תלמידיו, הן בלימודי קודש והן בלימודי חול, ולהנחיל בלבם ערכים יהודיים־אוניברסליים, כגון ‘ואהבת לרעך כמוך’.
שנית: המוזיקה. הכישרון שכבר מגיל צעיר בעבע בי, אפשר לי להביע בכתיבה, הלחנה ושירה את רגשותיי העמוקים, את הבלבול, התסכול, הכמיהה והאהבה. את כל זה גילה וטיפח אבשלום כץ, המורה למוזיקה בישיבה, האהוב, המוכשר והנערץ על כולנו, דמות מקסימה ורבת־השראה. אבשלום היה הראשון - אחרי הוריי הלא אובייקטיבים - שהקשיב לשיריי, התלהב ועודד וגרם לי להרגיש מיוחדת וראויה, כילדה קטנה עם צמות ומשקפיים. תודה ענקית, אבשלום”.
"את אשר ברק ראיתי לראשונה כשעלה להסעה של החברה להגנת הטבע, בדרך לטיול במערות הכרמל. הייתי בת 15 וגרתי בארצות הברית. הוריי שלחו אותי לחופשת קיץ בארץ ודודתי הכריחה אותי לצאת לטיול. לא רציתי להיות שם, עד שעלה אשר, חייל ברגילה, אוהב טבע שבא ללוות טיול, ועיניי פגשו בעיניו. שנה לאחר מכן כבר הייתי על מטוס, לבד, ‘קטינה חוזרת’ לארץ הולדתה, בעקבות לבה.
עזבתי את כל מה שהכרתי, לקחתי את ההימור הגדול בחיי, כי כל מה שרציתי בעולם זה להיות קרובה אליו, לאיש המקסים הזה. לא היה לי מושג אם זה הדדי ואם זה יעבוד, אך הדחף היה גדול ממני בהרבה. והנה, הפי אנד: אשר ואני נשואים באושר עד עצם היום הזה, והבאנו יחד לעולם שלושה ילדים. תודה, אשרי”.
למזלי, הלהקה הצבאית אפשרה לי לשיר, וחשתי סיפוק ענק מהידיעה שאני יכולה בקולי לשמח לו במעט את החבר’ה המשרתים בבסיסים ובמוצבים מרוחקים שלא ראו שבועות את הבית. אהבתי להופיע בפני חיילים, וככל שהתנאים היו קשים יותר, כך נהניתי יותר. למדתי המון באותה התקופה על עצמי, על בני אדם, על ישראל ועל המוזיקה, ובכל זאת לקראת השחרור התלבטתי מאוד: האם לחזור לארצות הברית וללכת לקולג’ למסלול אקדמי כמו שייחל לי אבי, או להישאר בארץ וללמוד מוזיקה? בלהקה איתי היה השחקן־זמר הנפלא, דני שטג.
אהבתי את דני מאוד. בנסיעת לילה ארוכה לקראת סוף השירות, סיפרתי לו על התלבטויותיי. והוא אמר: ‘את השתגעת? לא ברור לך שאת צריכה לשיר? מה, את רוצה לקום בגיל 40 ולהבין שפספסת את ייעודך?’. הוא הסתכל לי בעיניים, ואני הרגשתי את מחוגי המצפן בלב מסתובבים במהירות ומתבייתים. תודה, דני”.
מאז עברו 27 שנים של שיתוף פעולה. גילי הוא האדם הכי חכם וחם, מוכשר, אופטימי וסקרן שאני מכירה - גאון בכל קנה מידה, מוזיקאי גדול, גיטריסט מרגש, אדם מדהים. נשארתי תלמידתו עד עצם היום הזה, שואבת מהבאר האינסופית של הידע והיופי הטמונים בו. תודה, גילי”.
פט מתיני עשה עבורי ועבור גילי דבר שלא ייאמן. לא הייתה לנו הקריירה הנפלאה שיש לנו, שהביאה אותנו ל־50 ארצות ולאלפי הופעות מרגשות וחוויות מדהימות, אלמלא היה פט מאמין בנו כל כך ופותח לנו בבעיטה את דלתות העולם. Thanks ,Pat”.
התייסרתי ובכיתי חודשים, עם הילד הפצפון הזה, ה’בלתי ישין’, שחור תלתלים ונבון, שגנב את חיי באישון לילה. נאבקתי בדיכאון, בעצמי ברגשותיי ובעולם, עד שזה עבר. שחיתי מעלה אל האור, ארזתי את איילי ויצאנו לסיבוב הופעות, לקחנו יחד צעד אחר צעד, ונהייתי בדם, יזע ודמעות - אמא. איילי סלל את הדרך לאחיותיו, עיניה וים המהממות, שכבר קיבלו אמא בגרסת 2.0. שלושת ילדיי הם המורים הגדולים של חיי. בזכותם למדתי צניעות, סבלנות ומסירות מהן. תודה, ילדים אהובים”.
בתקופת כהונתו, הוזמנו לשיר פעמים רבות בוותיקן, ואף נפגשנו איתו כמה פעמים. הוא היה אדם מרגש, אוהב ישראל, שהאמין בכל מאודו בשלום שיתחיל בין הדתות ויתפרש משם לעולם כולו. עצם העובדה שהוא כנראה מצא בי ובשיריי את התגלמות המסר הזה, הייתה עבורי תעודת כבוד וזריקת עידוד להתמיד בפעילותי למען השלום.
לאחרונה, הופעתי בפעם השנייה בפני פרנסיסקוס הנפלא, שעמו גם נפגשתי לשיחה אינטימית שהסתיימה בחיבוק ענק. הקשר המיוחד עם הוותיקן והעומדים בראשו, ההופעות החוזרות והנשנות במוסד זה, חרף העובדה שאני ישראלית, יהודייה וחילונית, ומיליוני בני האדם שחזו והתרגשו מהופעות אלה, מוכיחים שבכוחה של המוזיקה לשבור כל חומה פיזית ווירטואלית ולחבר בין הבריות בצורה כמעט טרנסנדנטלית. על האמון שנתנו בי מנהיגים גדולים אלה, תודתי העמוקה נתונה”.
התרעות פיקוד העורף