אמו, דליה מרוז, ששימשה במשך 17 שנה כדוברת התזמורת הפילהרמונית הישראלית, ידעה את זה מהיום שבו נולד: "אמא שלי כתבה ביומן התינוק שלי: 'הבן שלי יהיה קומפוזיטור', ומאוד קיוותה שכך יהיה", נזכר מרוז. "מהר מאוד היא הבינה שפסנתרן קלאסי אני לא אהיה, אבל שמחה כשהפכתי למלחין בגיל צעיר מאוד".
כשהיה בן 5 החל, בעידוד ובתמיכת אמו, לנגן על פסנתר, ובגיל 16 החל להלחין. כך נולד ב־1978 שירו הראשון, "סיפור קטן", בלדת סיפור רומנטית שיצאה על גבי תקליט שדרים, שזינק למקומות הראשונים במצעד הפזמונים - מה שהעניק למרוז הופעות אורח בתוכנית הטלוויזיה הפופולרית דאז, "עוד להיט", והפך אותו כוכב בן ליל.
"אין טעות אחת שלא עשיתי באותה תקופה", הוא נזכר ומוסיף: "כולל לחשוב שכבר הצלחתי והכל סגור. קשה להסביר כמה קשה לילד בן 16 וקצת להתמודד עם פרסום בעולם של ערוץ טלוויזיה אחד. אני כל כך לא מקנא בכל הכוכבים לרגע האלה, שזוכים במקומות הראשונים ונעלמים אחרי דקה. זו טראומה מסובכת".
ב־1980, כשהוא עדיין נישא על גל הכוכבות המטאורית, התגייס מרוז לצה"ל ושירת כצוות בידור של איש אחד. במהלך שירותו הצבאי הוציא ב־1981 אלבום סולו ראשון, "סיפור קטן" בליווי להקת "גל שקט", שלא זכה להצלחה מסחררת, אך מיתג אותו כמוזיקאי כישרוני ומבטיח.
את שנות ה־80 בילה בתעשייה, ויצר מוזיקה להצגות ומופעי בידור ("ציצים", "הבית ברחוב שינקין"), כתב שירים לזמרים כמו אדם, צמד "הבטלנים" ועוד, כששיא יצירתו באותה תקופה היה העבודה עם אריק לביא על אלבומו, "אורח של הזמן הבורח".
לפני כמה ימים קיבלתי SMS עם קישור לשיר חדש של מרוז, "כשתהיי": שיר אהבה שכתב, הלחין והקליט, לראשונה זה לאחר שנים רבות. השיר הצליח להחזיר אותי, כחובב מוזיקה, אל מרוז המוזיקאי, אל אותו נער בן 17 שהקליט בפשטות ובכנות טוטאלית עם ניצוץ בעיניים שירים מהלב, בלי שיקולים מסחריים.
"השיר נכתב ליום הולדתה ה־40 של אורלי, והוא שיר אהבה לאישה החשובה בחיי", הוא מסביר בהתרגשות, "זה שיר ראשון מתוך עשרה שירים חדשים שיצאו בקרוב".
התרעות פיקוד העורף