יותר מחצי יובל שדודו טסה (40) מנהל רומן הדוק עם תעשיית המוזיקה המקומית: זה החל כשהתגלה כנער בן 13 נעים זמירות, שהקליט אלבום בכורה מצליח; המשיך כשהתפרסם כגיטריסט בתוכניתו היומית של אלי יצפאן ב־HOT; והרקיע שחקים כשהוציא את אלבומו השלישי ("מתוך בחירה"), שזכה להצלחה כבירה והציג את טסה ה"בוגר" לעולם.

מאז הפריצה, הספיק טסה להוציא לא מעט אלבומים שונים ומגוונים; לחלוש על אינספור סגנונות מוזיקליים (פופ־רוק, רגאיי, מוזיקה ערבית־עיראקית), לנפק אינספור להיטי רדיו, ולהפוך לאחד היוצרים המוכשרים, המשפיעים ופורצי הדרך במוזיקה הישראלית.



בימים אלה הוציא טסה את "דודו טסה בהופעה": אלבום כפול, המתעד הופעה חיה שקיים ב־26 בנובמבר 2016 בהאנגר 11, ומהווה אסופה הולמת למיטב להיטיו לאורך השנים (תוך התעלמות מוחלטת מהקריירה שלו כילד פלא), החל מ"מעליות" ו"אמא מדברת לעצמה", דרך "לולה", "אני רץ", "איזה יום", וכלה בשיריו החדשים מאלבומו האחרון "הגולה" ("לאן תיקחי אותי היום"); כמו גם ייצוג סימבולי לשיריו מפרויקט "הכוויתים" המהולל והמשובח ("וואלה עג'בני ג'מאלכ" ו"יאם אל־עביה").


האלבום הוא ללא ספק קתרזיס מוזיקלי, מראשיתו ועד סופו: בזכות העיבודים החדשים והעשירים של טסה וניר מימון, שעשו פלאים עם שבעת נגני המופע; בזכות הביצועים החיים, הנשמעים כל כך מדויקים ומשחזרים בהופעה החיה את חוויית האולפן; ובזכות האורחים המיוחדים שאירח במופע: ברי סחרוף ("לאן תיקחי אותי היום") ואביתר בנאי ("לא מרגיש טוב"); וגולת הכותרת: קאבר חד־פעמי מצמרר ל"שביר" של אריק איינשטיין.

דודו טסה בהופעה, עטיפת האלבום. ליאור כתר

מנגד, אם נניח לרגע בצד את הביצועים המעולים והמרגשים, יש כמה שירים שבלטו בהיעדרם ("הלילה לא", "היה לי חבר, היה לי אח", "פוג אל־נאחל" ו"אני שר"), שהיו יכולים להפוך את אלבום ההופעה החיה מעוד אלבום לאלבום לפנתיאון.