התחנה המרכזית: האירועים שעיצבו את חיי סי היימן (56), זמרת ויוצרת. קיבוץ בית אלפא -"נולדתי בבית חולים העמק בעפולה לאבא נחצ'ה ואמא דליה. אבא שלי דהר בסוסיתא חורקת מקיבוץ בית אלפא והביא את אמי ללדת בצהרי שבת. מיד עם הלידה הוחלפתי עם תינוק של אישה ששמה דליה היימן מישוב מולדת. לאחר שעות ארוכות מאוד, אבא, שבקושי הסכים לוותר על התינוק המקסים שנחת בידיו, החזירו בלית ברירה לאמו. הוא תמיד רצה שיהיה לו בן. הייתי ילדה מתבודדת, קצוצת שיער, טום בוי ממש, מטפסת על עצים ויושבת על ברכי אבא נחצ'ה בצריף ליד הגלבוע, זוללת סוכריות טופי עד שהיה מסיים להמציא מנגינות. שאלתי אותו יום אחד: 'אבא, מתי כבר תסיים להמציא מנגינות?' אז הוא ענה: 'את סיימת את הסוכריות?' עניתי שלא. הוא צחק והשיב: 'יופי, יש לי זמן להמציא עוד מנגינה אחת'. בית אלפא הוא ביתי הראשון. סמדר, הוא שמי הראשון".

אבא נחצ'ה, אמא דליה וסי היימן. אלבום פרטי


השכן דיוויד בואי



"משפחה מהקיבוץ מגיעה לפריז, ליתר דיוק לכפר קטנטן בפרבר צמוד לפריז, SHAVIL. אמא ממשיכה להיות גננת לילדים הישראלים, אבא מגיע לבית הספר לנגן אקורדיון. בערבים מתחילים לפקוד את הבית זמרים גדולים כמו ננה מושקורי, מרי לאפורה, טוני בנט וגם זמר מדהים ישראלי שעונה לשם מייק ברנט, שהופך לבנו המאומץ של אבא. מגיעה רכבת אווירית של כל הבוהמה מישראל, ואני יושבת וגומעת בלילות את הסיפורים והשירים על ברכי רבקה מיכאלי, ירון לונדון, אהוד מנור ז"ל, חוה אלברשטיין, הפרברים, נורית גלרון".

דיוויד בואי. Getty images

"כולם באים ומשאירים לכמה ימים ריח מישראל, ואז הבית שוב מתרוקן. כל מה שרציתי אז היה לחזור הביתה לגלבוע, ל'שביל הקקאו' של הגשם החום ששצף למרגלות הר הגלבוע והפך לנחל של שוקו. אבל אבא נחצ'ה רוצה לכבוש את לונדון ולהקים אולפן הקלטות ענקי. עברנו ללונדון, גרנו בבית דירות ויקטוריאני ענק ישן ובדלת הצמודה אלינו גר דיוויד בואי. אני חוטפת את הרעש לפרצוף, מציצה בלילות מהחלון של חדר השינה שלי לאורות המרצדים מהשכן המפורסם ונשאבת".

הוריי המאמצים

"בבית הספר הלונדוני יש גזענות איומה, השפלות, מכות. ואני חיה בפחד מתמיד. אני מבקשת מהורי מה ששום ילד לא מבקש ושום הורה לא מאשר: לחזור לבית אלפא. הם מסכימים. ילדה בת 12 במטוס לבד עם ווקמן, שומעת דיוויד בואי, חוזרת לקיבוץ עם מזוודה קטנה אחת. האנשים שהכי השפיעו עלי מאותו הרגע הם הדודים שלי יחיאל וגיזלה ז"ל, שהיו מבוגרים מדי כדי להכיל את הילדה שהייתי, אך המשפחה המאמצת שקיבלתי עשתה איתי חסד ולהם אני חבה את מי שאני היום. יענק'לה ויעל קליין, הורים מדהימים שגידלו אותי".




״שוברים״ של אבי נשר

"אני מתגייסת לצה"ל בגיל 17 בהיתר מיוחד. עזבתי את בית אלפא, עברתי לחיות לבד בירושלים בדירת חדר קטנטנה, מבולבלת. מקבלת גיטרה אקוסטית מסבא חיים, אבא של נחצ'ה, ומתחילה לנגן בלי לדעת מה בכלל. מגייסים אותי ואני לא עוברת בחינות ללהקה צבאית. כשהצבא מסתיים אני נבחנת לבית הספר למשחק בית צבי ומתקבלת, אך עוזבת באמצע השנה הראשונה, עולה על מטוס לדנמרק כדי למכור פוסטרים ולשיר ברחובות קופנהגן. מהר מאוד ציידי כישרונות מאתרים אותי ומזמינים אותי לשיר בבר של בלוז ורוק במרכז העיר. לאחת ההופעות מגיע מישהו מהארץ ואומר לי: 'אבי נשר רוצה ללהק אותך לתפקיד ראשי'. אני עולה על טיסה בלי לחשוב וחוזרת ישר לסרט 'שוברים', שהופך ומשנה את עולמי לעד".

להקה מקומית

"מכירים לי את הקלידן והמוזיקאי רני עפרון והגיטריסט קובי אייזנמן, שהקימו את 'להקה מקומית'. אנחנו מתחילים חזרות בנגרייה בפתח תקווה ואחר כך עוברים לחזרות בדירת החדר הקטנה שלי בדרום תל אביב. אנשי חברת התקליטים NMC מגיעים ל'פינגווין' בלילה גשום אחד עם משה לוי, המפיק האגדי, כדי לראות אותנו, ומיד מחתימים אותי במעלה רחוב אלנבי, כשבחוץ גשם שוטף ובפנים רק עשרה אנשים בקהל. אנחנו ממשיכים לחרוש מועדון אחר מועדון ומתחיל הבאז העצום".



"תוך כדי אני מתאהבת קשות בטייס חיל האוויר, סיפור אהבה קצר ומטורף שמוביל לפרידה, וכותבת עליו ועל המציאות הישראלית את 'גיבור גדול'. ביום בו מתחילים לנחות השירים על הרדיו – 'לא עובדת בשביל אף אחד', 'גיבור גדול' ויותר מאוחר 'כמו צמח בר', העולם שלי מתהפך. ופה אני חייבת להודות למשה לוי וטמירה ירדני שבזכותם הכל קרה”.




אמהות ועצמאות

"תומר ויהלי, ילדיי האהובים. אף אחד לא מכין אותך לאמהות. באמצע הצלחה מסחררת אני בהריון מבחירה ומאהבה, מאושרת, צוללת למה יהיה אחרי ונלחמת בתוכי בכל זאת להישאר הרוקיסטית האולטימטיבית. חולמת להיות אמא שלוקחת את תינוק שלה לפסטיבלי רוק על מנשא, ולהיות אמא יוצרת שבלילות יושבת ליד הפסנתר לכתוב ומנענעת את העגלה ביד השנייה. הייתי אמא של רפטינג בקיאקים של כפר בלום ומופעים בגושרים וב'יאכט פאב' באילת וצימרים, טיולי אופניים ולילות של שיר, של טיולים, אוהלים עם סדין ממיטות הילדים אל הדלת.

בעיקר הייתי ונשארתי אמא של אהבה. אבל הזמנים משתנים, אני מייצרת בכוח רגעי משפחה, מנסה להדביק את כל חלקי הפאזל בלי להיות מוכנה לראות שלא הכל מתחבר תמיד לכדי תמונה אחת מושלמת כמו שהיינו רוצים. העולם משתנה, המדיות הדיגיטליות לוקחות קדימה, תחנות הרדיו האזורי תופסות מרכז ותאוצה, חברות התקליטים נופלות, שינוי גדול מתחולל והוא משפיע עלי מאוד.

הייתי אמא שחוזרת מהופעות אינסופיות בדרכים וללא שינה, ומגדלת לבדה את הילד המדהים שלה. פתאום משהו אחד מת בי ומשהו אחד נולד. משהו בי חושש שהקהל לא יבוא שוב ומאולמות ענק שהייתי ממלאה בלי למצמץ, אני לא מעזה יותר. במשך 15 שנים ארוכות וקשות מנשוא אני מפסיקה לפתוח קופות. מתפרקת לחלוטין ואז מתחברת מחדש, מקימה חברת הפקות ומתחילה להקליט את האלבומים שלי לבד ולמעשה אני הופכת לסוג של אינדי מבלי להתכוון. השנים האחרונות לימדו אותי להיות מאושרת במה שיש לי גם אם הוא לא סטנדרטי".

סי היימן. אילן בשור

האהבה למיקרופון

"שנת 1997, אני שדרנית חדשה ברדיו ללא הפסקה, זה מגיע אחרי כמה שנים רחוקות יותר בציפורי לילה. אני מקבלת תוכנית לילית שעונה לשם 'סי הלילה'. ממש בתחילת התפקיד מתרחש אסון המסוקים ואני נקראת להגיש 24 שעות ברצף מוזיקה שקטה, ובכל מהדורת חדשות מקריאה את שמות 73 הטייסים שנהרגו באסון הנורא. בהמשך אני עושה ברית לעד עם המיקרופון ומבינה שזהו מקומי. משם אני מתחילה לקבל משבצות שידור בלילות ומקדישה את כולי לתת פלטפורמה למוזיקה צעירה וליוצרים שלנו בלבד. התוכנית הופכת למוקד עלייה לרגל לכמעט כל יוצר חדש על המפה והאולפן מתמלא שבוע אחר שבוע במבצעים חיים, נגינה אל תוך הלילה וקהל מאזינים עצום".


המחלה וההחלמה

"בסילבסטר 2013 אני מתחילה לסבול מכאבי ראש חזקים ולא עוצרת לבדוק. מלחמת ההישרדות להיות ולחזור להיות מי שאני, לצד המחויבויות המשפחתיות והמקצועיות שלי לשרוד, מתישה אותי פנימית. חושבת שאלו המשקפיים, עושה בדיקות ראייה - הכל תקין, ממשיכה הלאה וסובלת. מגיעה לאיזו מסעדה לשיר, מקבלת סחרחורת קשה ומתמוטטת. בבית החולים מאבחנים מפרצת במוח. למזלי, אני מחלימה ללא התערבות כירורגית, אך מבקשים ממני לא להופיע כחצי שנה. שם אני מתחילה לרקום את החלומות שלי בחזרה. אני רואה שיש מיזם חדש שעונה לשם הדסטארט ומחליטה לבקש מימון חברתי למופע '25 שנה על הבמה'. כשיצאתי מבית החולים מיד הקמתי הרכב צעיר בשם 'השלטרים' וביניהם המוזיקאית יפעת נץ, שדוחפת אותי חזק, ועל כך אני אסירת תודה לה עד היום".




מחשבת מסלול מחדש

"סוף 2015, אני נפרדת ומתגרשת לאחר 16 שנות נישואים, אוספת את חיי ומתחילה לחבר שוב את הפאזל שלי מהתחלה. חוזרת לשים את האצבעות על הפסנתר, שעמד כמעט שומם במשך שנים ארוכות, חוזרת גם לכתוב ולהלחין ומתחילה לאסוף חומר לאלבום הבא ששמו 'מחשבת מסלול מחדש'. אני מקבלת כמה שירים במייל ממוזיקאי צעיר מבטיח, אלעד שודלר, שמלחין וכותב לי את 'אין צדק', ומשהו מרגיש לי מבפנים שוב בועט, כאילו מתכתב עם 'גיבור גדול' של לפני 30 שנה".


מות אבא

"על יד המיטה של אבא שלי נחצ'ה, ביום בו החזיר את נשמתו לבורא, ערב חג האהבה, ב'בית אור', הבית הסיעודי בכפר סבא, שם סיים את חייו היו שקית במבה, חצי בקבוק אורנג'דה עם קש בתוכו, קופסת פרלמנט ארוך, מצתים, שיניים תותבות וספר של הפזמונאי אמיר דנציגר, שנקרא 'יום חדש מתחיל'. הסימנייה של אבא הייתה בתוך הטקסט הזה וכנראה רצה גם להלחינו ולא הספיק. מה נותר עוד לומר שלא נאמר על האיש הצבעוני, החזק, הרגיש, הילדותי, המדהים והגאון שהיה? כל ילד כשמאבד את הוריו נפערת תחת רגליו תהום".

"דור אחרי דור נצטער ונתחרט ויצבוט לנו הלב על כל שלא הספקנו לומר ולעשות. זוהי דרך העולם. אבל אני כבר התחלתי להיפרד מאבא שלי בעצם מזמן, כל פעם קצת. את הפינה והמקום שלי אצלו אני אקח עמי לעד, בעיקר בזיכרונותיי ובלבי וכל לילה על הבמה. אבא הפך לקול צעקת החוסר והשבר של האמנים הוותיקים ואת האש הוא ספג על בשרו, אבל המורשת העצומה שהשאיר היא באמת הירושה האמיתית שלו".



"בשעות האחרונות לחייו, כאשר הוא מחוסר הכרה, נכנסתי לחדרו בבית החולים, שילבתי ידי הגדולות בתוך שלו הענקיות, ורציתי לספר לו כמה דברים על החיים החדשים שלי, על הלב שלי, ובכלל לספר לו שלמרות הכל אני סוף סוף מאושרת, אבל הוא בדיוק מת. כתבתי שם בראשי את השורות לשיר שנקרא 'ככה פשוט' וסיימתי להלחינו לאחרונה. ב'צוזאמן' בתל אביב אבצע אותו בפעם הראשונה בחיי, רק אני והפסנתר:

'ואני? הילדה שנשארת תמיד
רעבה ושבעה מפירורי אהבה
ואתה חיית כאילו מחר
כאילו מחר תמות
ומתת כאילו תחיה שוב מחר
ככה פשוט
ככה פשוט
באמצע הקיץ
ככה למות'"

בימים אלה מעלה היימן שני מופעים: “רוקנרול כחול" לציון 30 שנות קריירה, 7.12, ב"צוזאמן" בתל אביב; ו"שירים מבית אבא", 18.12, ב"בוסתן 242" בקיבוץ משמרות וב־20.12 ב"קפה בכפר" בצומת בני דרור