אין מה לדבר. דודו והאלפים שנדחסו להופעה בעמידה בהאנגר הענקי - כמו כפפה הדוקה ליד קפוצה. הוא עושה בקהל כבתוך שלו, שולט בו ביד רמה, מחושבת ומדודה, והקהל מתמסר בלי הכרה. גם אני, חרף גילי המופלג, לא יודע את נפשי, משחרר את כל הקפיצים, משתחרר מכוח המשיכה ומתחיל לרקוד כמו בליל אהבה בצמח, אי שם בשלהי הסבנטיז.
טסה לא מדבר בין שיר לשיר. פה ושם זורק מילה חמה, ומתנהג כאילו נפלט זה הרגע מהוריקן סוער במיוחד, שתקף במפתיע את נמל תל אביב. שיר רודף שיר. כל שיר יותר חזק מהשני: "יש בינינו בית", "עם חלומות כאלה", "לאן תיקחי אותי היום", ואז מגיע הפיק: "בסוף מתרגלים להכל", אשכרה שיכרון חושים, כשכל מילה מכאיבה־דוקרת באזור אחר בספקטרום הנפשי: "עדיף כישלון מפואר על חלומות במגירה.... נשבר לי הזין לאסוף נשים פצועות בסוף הלילה... ואני לא רואה איך אני יוצא מזה, איך אני הופך את זה ל־א־ה־ב־ה", כשאלפי הצופים כבר גולשים על גדותיהם במקהלה.
התרעות פיקוד העורף