מאז היא ממשיכה לתחזק קריירה פורחת מבלי לשחק את משחק הסלבס. לא נצפית בבכורות, לא משתתפת בפרסומות, לא קיימת במדורי רכילות. הפרט האישי הכמעט יחיד שנקשר בשמה היה הגיוס שלה לצה"ל, שקרה איפשהו במהלך כל הטירוף הזה.
בשורה התחתונה, דיין מיתגה את עצמה, משלב מוקדם מאוד, בנישת הזמרת והיוצרת האיכותית. נישה שהיא לכאורה זרה מאוד למסגרת של תוכנית ריאליטי מוזיקלית, שאמורה לייצר “כוכבים". אבל היא נעזרה בפלטפורמה המטורפת הזו כדי לקצר טווח, ולהתפרסם מהר הרבה יותר ממה שהיה קורה בעולם האמיתי. בקיצור, נהנתה מכל העולמות.
זה תהליך מפתיע, אפילו מאוד מפתיע. אחרי יותר מעשור של תחרויות זמר טלוויזיוניות, שהציגו לראווה מאות רבות של מתחרים, המשתתפים המעטים שהצליחו לשרוד לאורך שנים הם דווקא אלה שחותרים תחת חוקי הפורמט. רוצה לומר - חלק מהנחיצות של התוכניות האלה והסיבה להצלחה הגדולה שלהן בתחילת הדרך נבעו מהצורך שהתעורר בזמרים מבצעים טובים. מהפכת הסינגר־סונג רייטרים מחתה פה כמעט לגמרי את הפונקציה הזו של זמר שהוא “רק" זמר. כמעט כולם כתבו, הלחינו, ביצעו ורצו לספר לחבר'ה לבדם. גם אם הם לא ממש הצטיינו, בלשון המעטה, בתחום השירה. הנזק שנגרם מכך התבטא במישור השירה ופגע ביוצרים. כשאין מבצעים בולטים, אין טעם גם בכותבים ובמלחינים שאינם מבצעים בעצמם. מכאן, כולנו הפסדנו.
כשנולדה “כוכב נולד", התחושה הייתה שסוף–סוף הגיע מענה אמיתי לבעיה הזו. הנה במה מרכזית שתייצר זמרים מבצעים שלא מתיימרים לכתוב בעצמם. כאלה שגם שרים מצוין, גם נראים היטב וגם מצוידים מראש באיכויות של כוכב. וזה אכן עבד יפה בשנים הראשונות, עם אלבומי בכורה מצליחים של נינט, שירי מימון, הראל סקעת ואחרים.
אבל ככל שהזמן עבר, פס הייצור הזה הלך והתדלדל. אף על פי שמרבית המתחרים בתוכניות האלה הם עדיין זמרים מבצעים, רק חלק קטן מהם מצליח לשרוד בעולם האמיתי. היחידים שעדיין שורדים הם - כאמור - אותם יוצרים, שהם גם מראש אנטי־גיבורים. תחשבו על עידן עמדי, גיא ויהל או יובל דיין. הם ממשיכי דרכם של המוזיקאים הישראלים עם הג'ינס והטי–שירט. הצנועים, המאופקים, אלה שסולדים מגינוני כוכבות.
במילים אחרות, המהפכה הגדולה ש"כוכב נולד" ודומותיה היו אמורות לחולל פה בכל הנוגע לשיבה לזמרים מבצעים שמככבים בגרסאות המודרניות של “להיטון", פשוט נכשלה. זה חבל, כי בשביל יוצרים מהורהרים עם גיטרות לא צריך את כל הטרראם הזה. הם היו פה תמיד. אבל איפה הגלאם שתוכניות הריאליטי היו אמורות ליצור? הדוגמה הכי מובהקת לפספוס הזה היא נינט טייב. הכוכבת האולטימטיבית, מבצעת בחסד, שפשוט עושה הכל כדי להימלט מהייעוד הטבעי שלה ומנסה להיות “חשובה". נראה שזה משהו בישראליות, שעדיין סוגד למילה הכתובה ובז לזוהר ולפופיות (פרט למה שקורה בז'אנר המזרחי). משהו שחזק יותר מכל פורמט טלוויזיוני.
התרעות פיקוד העורף