"תשאל את המים" הוא סינגל ראשון ויפה שיצא השבוע, מתוך האלבום השלישי העתידי של יובל דיין. המשך ההספק המדהים של הבחורה הצעירה שהתגלתה ב–2012 ב"דה וויס", הוציאה אלבום בכורה בפברואר 2014 ואלבום שני במרץ 2016. שניהם מוצלחים ומצליחים מאוד. דיין פרצה כאמור לתודעה בבום אחד, דרך תוכנית ריאליטי מוזיקלית, אבל כבר שם הציגה פרסונה ייחודית ודעתנית, כשפרשה בשידור חי בשלב חצי הגמר אף על פי שנתפסה כמועמדת כמעט ודאית לזכייה.

מאז היא ממשיכה לתחזק קריירה פורחת מבלי לשחק את משחק הסלבס. לא נצפית בבכורות, לא משתתפת בפרסומות, לא קיימת במדורי רכילות. הפרט האישי הכמעט יחיד שנקשר בשמה היה הגיוס שלה לצה"ל, שקרה איפשהו במהלך כל הטירוף הזה.

בשורה התחתונה, דיין מיתגה את עצמה, משלב מוקדם מאוד, בנישת הזמרת והיוצרת האיכותית. נישה שהיא לכאורה זרה מאוד למסגרת של תוכנית ריאליטי מוזיקלית, שאמורה לייצר “כוכבים". אבל היא נעזרה בפלטפורמה המטורפת הזו כדי לקצר טווח, ולהתפרסם מהר הרבה יותר ממה שהיה קורה בעולם האמיתי. בקיצור, נהנתה מכל העולמות.





והיא לא לבד. כשחושבים על בוגרי הריאליטי שהצליחו להישאר בתודעה בעולם המוזיקה של השנים האחרונות, מגיעים למסקנה שכמעט כולם מגיעים דווקא מהצד הצנוע והמסורתי של יוצר שמלווה את עצמו בגיטרה. עידן עמדי, סיון טלמור, גיא ויהל ובמידה מסוימת גם מארינה מקסימיליאן. כולם מוזיקאים יוצרים, שכתבו לעצמם עוד לפני התוכנית, והשתמשו בה רק כמקפצה לשיווק היצירה שלהם. כל זה בניגוד לכוכבים שצמחו בשנים הראשונות של הפורמט, כמו הראל סקעת או שירי מימון, שהם בראש ובראשונה זמרים מבצעים, שנראים ונשמעים כמו כוכבים.

זה תהליך מפתיע, אפילו מאוד מפתיע. אחרי יותר מעשור של תחרויות זמר טלוויזיוניות, שהציגו לראווה מאות רבות של מתחרים, המשתתפים המעטים שהצליחו לשרוד לאורך שנים הם דווקא אלה שחותרים תחת חוקי הפורמט. רוצה לומר - חלק מהנחיצות של התוכניות האלה והסיבה להצלחה הגדולה שלהן בתחילת הדרך נבעו מהצורך שהתעורר בזמרים מבצעים טובים. מהפכת הסינגר־סונג רייטרים מחתה פה כמעט לגמרי את הפונקציה הזו של זמר שהוא “רק" זמר. כמעט כולם כתבו, הלחינו, ביצעו ורצו לספר לחבר'ה לבדם. גם אם הם לא ממש הצטיינו, בלשון המעטה, בתחום השירה. הנזק שנגרם מכך התבטא במישור השירה ופגע ביוצרים. כשאין מבצעים בולטים, אין טעם גם בכותבים ובמלחינים שאינם מבצעים בעצמם. מכאן, כולנו הפסדנו.



כשנולדה “כוכב נולד", התחושה הייתה שסוף–סוף הגיע מענה אמיתי לבעיה הזו. הנה במה מרכזית שתייצר זמרים מבצעים שלא מתיימרים לכתוב בעצמם. כאלה שגם שרים מצוין, גם נראים היטב וגם מצוידים מראש באיכויות של כוכב. וזה אכן עבד יפה בשנים הראשונות, עם אלבומי בכורה מצליחים של נינט, שירי מימון, הראל סקעת ואחרים.

אבל ככל שהזמן עבר, פס הייצור הזה הלך והתדלדל. אף על פי שמרבית המתחרים בתוכניות האלה הם עדיין זמרים מבצעים, רק חלק קטן מהם מצליח לשרוד בעולם האמיתי. היחידים שעדיין שורדים הם - כאמור - אותם יוצרים, שהם גם מראש אנטי־גיבורים. תחשבו על עידן עמדי, גיא ויהל או יובל דיין. הם ממשיכי דרכם של המוזיקאים הישראלים עם הג'ינס והטי–שירט. הצנועים, המאופקים, אלה שסולדים מגינוני כוכבות.

במילים אחרות, המהפכה הגדולה ש"כוכב נולד" ודומותיה היו אמורות לחולל פה בכל הנוגע לשיבה לזמרים מבצעים שמככבים בגרסאות המודרניות של “להיטון", פשוט נכשלה. זה חבל, כי בשביל יוצרים מהורהרים עם גיטרות לא צריך את כל הטרראם הזה. הם היו פה תמיד. אבל איפה הגלאם שתוכניות הריאליטי היו אמורות ליצור? הדוגמה הכי מובהקת לפספוס הזה היא נינט טייב. הכוכבת האולטימטיבית, מבצעת בחסד, שפשוט עושה הכל כדי להימלט מהייעוד הטבעי שלה ומנסה להיות “חשובה". נראה שזה משהו בישראליות, שעדיין סוגד למילה הכתובה ובז לזוהר ולפופיות (פרט למה שקורה בז'אנר המזרחי). משהו שחזק יותר מכל פורמט טלוויזיוני.