"לא תכננתי לפתח קריירה כזמר", הוא מודה. "הקול שלי בהקלטות באולפן נשמע אחרת מאיך שאני נשמע 'במציאות', ובמשך שנים רבות לא אהבתי את איך שאני שר. מה שקרה זה שבסוף שנות ה–60 בת הזוג שלי דרורה חבקין ז"ל שכנעה אותי שאני מסוגל לשיר ושיש לי קול יפה, גם אחרים דחפו אותי אז שרתי, או יותר נכון התרגלתי לשיר. גם היום אני לא מת על הקול שלי, אבל אני זורם".
אנחנו נפגשים בבית קפה בצפון תל אביב, שם הוא מתראה עם חבריו מדי יום חמישי בפרלמנט הקבוע. בחיוך ענקי ובתלתלים מאפירים שצופנים בחובם אלפי שעות אולפן והופעות, הוא מזמין בירה קרה, שולף סיגריה בזו אחר זו וחוזר אל העבר. "כילד נהגתי להאזין כל היום לרדיו, להתנדנד ולהתנועע לצליליו", הוא משחזר. "המוזיקה תמיד הייתה ותהיה אהבתי הגדולה ביותר".
הוא נולד בחיפה בשם דן ליטובסקי וגדל בירושלים. עם גירושי הוריו בגיל צעיר עבר מקיבוץ לקיבוץ ומצא נחמה עיקרית במוזיקה. "אבא שלי היה סווינגר כזה והיה עושה מסיבות רווקים. הוא אהב גאדג'טים ומוזיקה, וכשיצאה מערכת הסטריאו הראשונה בזמנו, הוא עט על המציאה וקנה אותה. כך מצאתי עצמי שומע את תקליטי הגוספל והבלוז הרבים שאבי היה קונה, ובגלל זה שנים החברים הישנים קראו לי 'דני סטריאו', כי הייתי צמוד למערכת", הוא נזכר בערגה ומחייך.
הוריו של ליטני דאגו שיזכה לחינוך מוזיקלי, כיאה לילד פולני טיפוסי: "אמי ניגנה על פסנתר ואבי ניגן על מנדולינה, והחל מהגן למדתי לנגן על פסנתר. בגיל 6 נחשבתי לילד פלא בקונסרבטוריון, ובגיל 8 ניגנתי על אקורדיון, אך הכל השתנה כשגיליתי את הרוק'נרול והגיטרה. על אף שהיה לי מורה לגיטרה, למדתי גם לבדי בשיטה די מעניינת: היו אז סרטי רוק'נרול של כל כוכבי הרוק של התקופה. אני זוכר שהייתי הולך לאותו סרט איזה 20 פעם, מסמן גריפים של גיטרה עם מיתרים והיכן הגיטריסט שם את האצבעות וחוזר הביתה ומנגן לפי זה".
התרעות פיקוד העורף