עשר שנים שדודו אהרון מלווה נאמנות את תעשיית המוזיקה הישראלית בכלל והמוזיקה הים תיכונית בפרט. בראשית דרכו, פרץ אהרון לתודעה עם להיטי אינסטנט כ"הכל זה מלמעלה", "תגידו לה" ו"כסף ואלכוהול" שהפכו אותו לאחד הסטארים הבולטים בז'אנר ולאחד הסינגר-סונגרייטרים המבטיחים במה שהוגדר בעגה ה"עממית" - "פופ ים תיכוני".

לאורך השנים דאג אהרון לבסס מעמדו כשהמציא את עצמו מחדש עם גימיקים רבגוניים, שיתופי פעולה מיוחדים ובעבודה קשה שהפכה אותו לאחד מנושאי דגלו הבולטים של הז'אנר.

בשנה האחרונה, עם השתלטות הרגאטון והפופ על הסצינה הלוקאלית (והעולמית), המונח "זמר ים תיכוני" היטשטש והפך ללא קיים כמעט לחלוטין, ובשיריו האחרונים, נדמה כי גם אהרון החליט להניח בצד את הטייטל הנ"ל ולהפוך מיוצר מיוחד ופורץ דרך ל"עוד זמר ששר מה שכולם שרים ונשמע כמו מיליונים כמותו".





בשירים ששחרר אמש לעוקבי דף הפייסבוק שלו - "חושב עליה" (כותרת לא מקורית במיוחד, לאור העובדה שלפני עשור עידן יניב פרץ עם שיר באותו השם) ו"רק אהבה מדברת" אהרון ממחיש היטב את הסברה הזו ש"זמר ים תיכוני" הוא כבר מזמן לא, לפחות לא בחומריו החדשים.

ב"חושב עליה", שיר אהבה סטנדרטי ולא חדשני במיוחד, אהרון עושה פופ טהור ושר בצורה שאינה נשמעת טבעית לו, אינה תפורה למידותיו (הגדולות) ואינה הולמת את קולו היטב, כמו ביצועו נשמע "תלוש" וחסר כוונה ורגש מהשיר שאמור להשאיר אותו ב"פורמה". 




ב"רק אהבה מדברת", הוא קורץ לסגנון הדאנס הקצבי, הלא מעניין במיוחד והדי תקוע שאינו מתקדם לשום מקום, אינו ממריא ואינו סופן בחובו משהו "חדש" שלא נאמר כבר בשיריו הקודמים.

שני השירים החדשים אמנם שירים עדכניים ומתאימים למפה המוזיקלית העכשווית, אך לא כשאהרון מנסה להיות מי שהוא לא ונכנס לנעליים שאינן מתאימות לו. הזמר מוותר על תואר האביר של המוזיקה הים תיכונית שהוא תרם לפריחתה בשנות ה-2000 ומותיר אותי עם געגוע לדודו אהרון של לפני אלבום או שניים, ולא עם דודו אהרון שנשמע כמו זמר בתחילת דרכו, מנסה לחקות אחרים, דוגל בטרנדים חולפים ונשמע כמו זמר נשמה בלי הנשמה. פספוס.