ברושי, כפי שקרא לו מחנכו בבית הספר "אחד העם", הסופר יהודה בורלא, על שום קומתו התמירה, היה שם העט שמאחוריו הסתתר אברהם איטנברג, שהחל את הקריירה הבנקאית שלו בבנק לתעשייה לצד הקופאי סשה אברמוביץ', לימים סשה ארגוב, והמשיך במשך עשרות שנים בבנק איגוד.
מאז שכתב את "הבה נטיילה, שולה" לכבוד האישה של חייו ומי שהייתה ההשראה לרבים משירי האהבה שלו, פזמן ברושי לא מעט פזמוני כחול־לבן, אך בעיקר נודע בשנות ה־50 כ"מגייר" מס' 1 של להיטים לועזיים. "מחברת 'מקולית' היו מעבירים אלי תקליטים שהגיעו מחו"ל כדי שאחבר ללהיטים שבהם גרסאות עבריות", סיפר לי בראיון לפני שש שנים. "כך היה גם לגבי שירים ששמעתי במצעד הפזמונים של רדיו רמאללה".
"כתבתי שירים גם לחברת הד ארצי", הוסיף. "ההקלטות נעשו אצל 'רדיו דוקטור' בתל אביב. רלף היילינגר היה חורט על המקום את המטריצות של השירים. אם היה איזשהו פספוס, הוא היה זורק וחורט מחדש. למעשה, השירים הוקלטו אצלו בבית ולא באולפן אקוסטי. לא אחת היה צורך לחזור על ההקלטות בגלל רעשים מבחוץ. פעם הופסקה הקלטה של יפה ירקוני בגלל נביחות של כלב".
ב־59' חדל ברושי לפזמן. "כשרצו לקדם אותו בבנק, כבר לא היה לאברהם זמן לכתוב פזמונים", העידה שולה, רעייתו. מאז היה לו נוח באלמוניותו, הרחק מהמולת הסרק של עול המוזיקה. "תמיד הייתי צנוע; זה האופי שלי", אמר על עצמו ברושי, שמבין זמרי ההווה גבי ברלין הצדיע לו לא מעט בהופעותיו.
התרעות פיקוד העורף