"ביום ג' יצאנו גיל ואני לשומרון", כתבה, "היוזמה הייתה של יוסי דגן, ראש מועצת השומרון, וזאת לאחר שביקר בביתי. הרעיון בשני המפגשים היה להכיר, ללמוד, לשמוע ולהשמיע, ללא תיווך. אצלי בבית היה נעים ורגוע, יוסי אדם מקסים ושנון, הוא בעיקר הקשיב וגם קצת סיפר. התחלנו תהליך. היה ברור שבביקור בשומרון, יהיו יותר אפשרויות לדו שיח. וכך היה.
"בשומרון, ביקרנו בפדואל, במפעל טוויטו באזור התעשייה ברקן שם עובדים יהודים וערבים יחדיו, במשרדי המועצה , ובביתה של ולרי , מזכירתו הלבבית של יוסי, שם קיימנו מפגש עם תושבים", המשיכה ותיארה, "המפגש היה החלק המרתק ביותר עבורי. סוף סוף יכולנו להיכנס לעובי הקורה, לשמוע את הסיפור האישי של כל משתתף ומשתתפת, ללמוד על אורח חיים והלך רוח, לדבר על תפיסות עולם, שעל חלקם הגדול יש אי הסכמה יסודית, ובעיקר, לדבר על חזון לעתיד המדינה הזאת, שכולנו כה אוהבים".
"אני מודה, לא היה פשוט. פגשנו אנשים מקסימים ואדיבים, רחבי ושובי לב, שבינינו לבינם תהום גדולה. יצאנו בהרגשה שיידרשו עוד שיחות רבות כדי לגרד את קצה הקרחון של אי ההבנה וההסכמה בינינו ולנסות להמיסה, אך ההיכרות הייתה חשובה לנו, השיחה חסרת האמצעים ,הפתוחה והכנה, אם כי לעיתים קשה וכואבת, הייתה עמוקה, אנושית, מכבדת ומכובדת".
בשיח ישב אדם בשם איתי. הוא היה , כנראה, אחד האנשים הרחוקים ביותר מאתנו בתפיסת עולמו. התאמצתי מאד, בהצלחה חלקית ביותר, למצוא איתו מכנה משותף . מלבד אהבתינו המשותפת למדינת ישראל ודאגתנו לשלומה, לא הצלחנו להסכים על כמעט כלום.. אך הערכתי מאד את זה שהגיע למפגש מלכתחילה".
איתי סיפר שהוא ממייסדי חוות גלעד, יישוב שהוקם לזכר אחיו שנרצח בסמוך למקום. כשהסתיים המפגש, יצאנו גילי ואני לירושלים לצילומים. בדרך, שמענו שהיה פיגוע ....בסמוך לחוות גלעד! ובפיגוע פצוע במצב קשה. נחרדנו ללבנו, הבטן התכווצה. ישר חשבנו על איתי....חיפשנו להבין מי הפצוע? יוסי דגן הוזעק למקום, וליווה את הפצוע ואשתו לבית החולים. הוא כתב לי "...גיהנום". איתי לא נפגע בגופו. מאוחר יותר ראינו אותו מדבר בכאב עצום ובלהט באמצעי התקשורת".
"את רזיאל שבח קברו למחרת", המשיכה וסיפרה, "אני מרגישה צער גדול ומועקה כבדה בליבי, אני כואבת את אובדן החיים שנאמר: "לפיכך נברא אדם יחידי בעולם, ללמד שכל המאבד נפש אחת, מעלים עליו כאילו איבד עולם מלא; וכל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא". השאלות הגדולות ממאנות לשקוע. זעקת הלב איננה מחרישה אותן, להיפך הן צפות מעלה ביתר שאת.
"מצד אחד זיקתו של העם היהודי לארץ ישראל שאיננה ניתנת לערעור, מצד שני, ישמעאל ויצחק שקברו יחדיו את אברהם בחברון. אברהם ובן אחיו לוט הסכימו לפשרה טריטוריאלית למען מנוע ריב, למען השלום האנושי ולא מתוקף צוו אלוקי. עשיו שאמור היה לשנוא את יעקב ולא בלי סיבה פגש את אחיו שוב לפגישה נרגשת ומרגשת... "חייבת להיות דרך אחרת", ככה כתבתי ושרתי ביחד עם מירה עווד....והדרך האחרת מונחת מול עינינו ומחכה שנבחר בה ונלחם עליה באומץ בכל עת שנדרש".
"אם נאמץ כולנו, יהודים וערבים כאחד , את הפסוק המשותף לכל הדתות: "ואהבת לרעך כמוך", אם באמת ובתמים נעשה מאמץ להכניס עצמינו זה לנעלי זה וננסה להבין מניעים, צרכים, חלומות ושאיפות, אם נכבד ונעדיף הידברות על אלימות, אם נתקשר, נוותר ונתפשר, נוכל לשבור את מעגל הדמים הנורא ולהתחיל לחיות יחדיו ללא פחד. לחיות ולא למות. אני מצידי, מוכנה לעשות בפועל כל מה שניתן וצריך , כי הרי השם היפה שנתנה לי אימי , אחינועם, מכתיב לי דרך: "דרכיה דרכי נועם, וכל נתיבותיה שלום״. אני משתתפת מעומק ליבי בצער המשפחה והקהילה".
התרעות פיקוד העורף