הפעם הראשונה שבה נחשפנו לדמות הסינגר–סונגרייטר של אריאל הייתה במיני־אלבום הראשון שלו, "ירושלים של ברזל", שיצא לאחר מלחמת ששת הימים, ב–1967 בהפקתו של בני אמדורסקי. באותם הימים של האופוריה שלאחר הניצחון ההרואי, אריאל ביסס את מעמדו כאחד האומנים המחאתיים, האנטי־ממסדיים הראשונים בישראל. את הריאליזם הכואב והעצוב הגיש בצורת שירים מיליטנטיים דוגמת "עסק ביש" ו"בבל"ת", והוציא אותם מהקרביים של מי שלחם באותה מלחמה בחטיבת צנחנים במילואים.
למרות טייטל זמר המחאה הבועט והפרובוקטיבי שסיגל לעצמו לאחר המלחמה, בשנים שקדמו לה היה בפרונט היוצר הרגיש והסנטימנטלי. היה זה בלהקת המשמרון, חבורת הזמר של קיבוץ משמרות, שבו גדל. יחד עם חברו לקיבוץ שלום חנוך הוא עבד על מספר שירים שאיתם הופיעו במסגרת הלהקה, בהם "אגדת דשא", "לילה" ו"ניסע לים". על אף שנתפסו כבוסריים עם צאתם לראשונה, הם הפכו במרוצת השנים לנכסי צאן ברזל ועוררו התפעלות. אותם שירים לא יצאו באלבום רשמי, אלא הוקלטו בהופעה חיה שנערכה באולם ויקס ברחובות בשנת 1965 ונשמרו על גבי סלילים.
בהמשך יצא חנוך ללהקת הנח"ל והחל מגבש לעצמו ישות מוזיקלית עצמאית. בזמן הזה אריאל התמקד בעיקר בניסיון להשתלב ביצירת קולנוע. תחום שהיה בראש מעייניו באותה עת, אך בסופו של דבר לא יצא לפועל. במקביל כתב פזמונים, תחום שבו נחל הצלחה גדולה. כך למשל מסוף שנות ה–60 ועד אמצע שנות ה–70 יצר כמה מהלהיטים הגדולים, בהם "ניסע לים" (בביצוע שלישיית התאומים), "לישון, לישון" (אושיק לוי), "נגה" (שובבי ציון), "פתאום בלעדיו" ו"מכופף הבננות" (אריק איינשטיין) ו"הולך בטל" ו"סוף עונת התפוזים" (בביצוע להקת תמוז).
התפנית המשמעותית בחייו המקצועיים אירעה בסוף הסיקסטיז, כשנסע לשליחות מטעם הקיבוץ לארצות הברית. באותן שנים, ימי מלחמת וייטנאם והמהפכה התרבותית האמריקאית, מצא אריאל השראה בבוב דילן. באותן שנים נטש דילן את הפולק המיושן והחל ליצור פולק–חשמלי שמושפע מקאנטרי ומרוק מודרניים, בסגנון כתיבה יותר אינדיבידואלי, יותר מחאתי ויותר בועט. הוא הפך למודל לסינגר–סונגרייטרס העצמאיים, מה שסייע לאריאל לסגל את ה"אני מאמין" המוזיקלי הנכון עבורו.
"בוקר אחד בשנת 1973, החלטנו שאנחנו מקליטים את האלבום הזה ומנסים לעניין חברות תקליטים להשקיע בו. עוד לפני שהתחלנו, בשעה 14:00 בערך, אמא שלו נכנסה לחדר והודיעה לנו שפרצה מלחמה. הוא שם את הגיטרה בצד, והשירים חיכו כמה שנים טובות עד שיצאו שוב. כששמעתי את החומרים, לקחתי אותו לרדיו להשמיע שירים כמו 'שיר כאב' ועוד שירים שעוד לא היו מוכרים כל כך".
והאלבום חיכה. אחרי מלחמת יום הכיפורים, שבמהלכה לחם בחזית הדרום בקרב על העיר סואץ (שבעקבותיו כתב את "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ", שלא נכלל באלבומו הראשון), התמנה אריאל למזכיר הקיבוץ. במקביל הוא הוסיף ליצור שירים חדשים והחל להופיע בקיבוצים שונים.
רק בשנת 1978, בהיותו בן 36, הוציא את "שירי חג ומועד ונופל". עוד בטרם מאזינים ליצירותיו, רק משם האלבום הלא שגרתי הזה אפשר להעיד על שנינותו וחוכמתו של אריאל: שם האלבום הוא משחק מילים פרודי על המונח "שירי חג ומועד". בניגוד לפרשנות הנורמטיבית של "חג" מלשון יום טוב, בשם האלבום משמעות המילה היא נע בסיבובים, מאבד את יציבותו ובסופו של דבר נופל. זאת ניתן להבין גם מעיצוב האותיות בצדה הקדמי של העטיפה, שבה הן מפוזרות ובסופו של דבר מוטות כלפי מטה.
האלבום הוא למעשה הראשון בטרילוגיה של שלושת אלבומיו הראשונים של אריאל, כשהשניים האחרים: "וגלוי עיניים" (1984) ו"ירוקות" (1988) יוצרים את הצירוף: "שירי חג ומועד ונופל וגלוי עיניים ירוקות". שם זה פורסם בחוברת שצורפה לאלבום האוסף ("מבחר") של אריאל שיצא בשנת 1991.
האלבום הציג לראווה את סגנון הכתיבה הייחודי, המתוחכם והבלתי מתפשר של אריאל, כמי שהעז לומר את כל האמת בפנים ולדון בבוטות וללא צנזורה בנושאים שמעטים העזו לעסוק בהם, כמו הומוסקסואליות ושימוש בסמים ("ארול"), אוננות ("מזכרת למאוננים"), הסכסוך הישראלי–ערבי ("שיר כאב") וטירוף ("טרמינל").
התרעות פיקוד העורף