בסולם העבודות החלומיות ביותר, נדמה לי שדובי לנץ יושב על שלב גבוה במיוחד. אני מדבר על ניהולו האומנותי של פסטיבל ג'אז חורף בים האדום. ובמילותיו: "עבורי הפסטיבל הזה הוא מסיבה שאני עורך לעצמי, ואם מגיעים הרבה לחגוג איתי - זה נהדר".

המסיבה הזאת תחגוג בחודש הבא את שנתה השמינית, בסוף השבוע שבין 22 ל־24 בפברואר באילת. ומניסיון אישי - מומלץ להיות חלק ממנה. שילוב מעולה של אילת בחורף, עם מופעי ג'אז מהסוג האינטימי, הנערכים באולמות שמאפשרים מגע ישיר עם האומן, וכמעט בכולם יש מינון גבוה של הפתעה ומקוריות. מה שמוליך מיד לשאלה המתבקשת - מה בעצם ההבדל בין פסטיבל הג'אז המוכר יותר, שנערך באילת בקיץ (ומנוהל אומנותית בידי אלי דג'יברי), ובין אחיו החורפי והצעיר.

"הפסטיבל בחורף הוא קטן יותר ומתקיים בתוך אולמות סגורים, ולפיכך רמת ההקשבה למופעים היא גבוהה יותר", לנץ מסביר. "הייתי מעז לקרוא לו פסטיבל חינוכי, משום שרוב המוזיקאים המופיעים בו אינם מוכרים לקהל הישראלי, וזו ההזדמנות להכיר אותם. בקיץ באים כדי לחגוג, בחורף כדי לספוג. בעוד שבקיץ רוב האומנים הזרים באים מארצות הברית, הרי שהאומנים של החורף באים ברובם מאירופה ומדרום אמריקה".



כשאני מדבר על עבודה חלומית, הכוונה היא בעיקר לתהליך האינסופי של איתור הכישרונות שמתנקזים בסופו של דבר לפסטיבל. "תהליך הגילוי והגיוס הוא האהוב עלי ביותר", לנץ מסכים. "אני מסתובב הרבה בעולם, בפסטיבלים שונים, מקבל הקלטות וקטעי וידיאו מאומנים ומהסוכנים שלהם. למזלי, אני עורך ומגיש תוכניות ברדיו ("קול הג׳אז הזה" בגלי צה״ל ו"פעמיים כי דוב" ברדיו "הקצה" האינטרנטי - ש"ל) וכך זורמים אלי חומרים רבים. תהליך העבודה על פסטיבל נמשך הרבה יותר משנה, בעצם הוא נמשך כל החיים - בהארד דיסק שבראשי ישנה רשימה של כמה מאות אומנים שהייתי רוצה לשלב בפסטיבל, והעבודה על התצרף הזה מעניינת ומאתגרת".

מיראבאסי. Nirmal primo piano

עיון בתוכנייה של הפסטיבל הנוכחי, בדומה לאלה של הפסטיבלים הקודמים, מגלה לא מעט שמות - בעיקר מקומיים - שבדרך כלל לא מזוהים עם ג'אז. בשנה שעברה דובר בנורית גלרון או בזמרת הלאדינו יסמין לוי. השנה תוכלו למצוא שם את להקת האנג'לסי, את שלומי שבן ואפילו את ברי סחרוף. מה שמעלה את השאלה - מה בעצם ג'אזי בהם?

"הייתי רוצה להיות מנהל מוזיקלי לפסטיבל של מוזיקה טובה, ללא תוויות של ג׳אז או מוזיקת עולם", לנץ משיב, "אבל עדיין זהו פסטיבל ג׳אז עם כמה אלמנטים שאולי לא מתאימים לדעת ההדיוטות. בסוגיית ההגדרה של הג׳אז התלבטו ומתלבטים רבים ועדיין לא הגיעו לתשובה מניחה את הדעת - האם זו כל מוזיקה מאולתרת? האם כלי הנגינה או המקצבים הם אלה שהופכים את הקטע לג׳אז? האם זו מוזיקה שיסודותיה שילוב האפרו–אמריקאי? באשר למופע של סחרוף, עצם השילוב של פסנתרן ג׳אז מהבולטים בארץ, עמרי מור, ונגן כלי ההקשה הנפלא איתמר דוארי, מבטיח לבדו את שיריו של ברי בניחוח אלתורי–ג׳אזי. במסגרת הסדרה של הצוללת הצהובה בירושלים, 'לא רק סטנדרטים', הגיע תורו של שלומי שבן ליהנות מהרכב ג׳אז צעיר ומעיבודיו של הפסנתרן המבריק תומר בר, שללא ספק הביא את שלומי למחוזות הג׳אז".

אבל בכלל, נכון להיום, מהו ג'אז? האם מדובר בסגנון עם גבולות מאוד ברורים ומוגדרים, או שזה בעצם שם מכובד למיש–מש של סגנונות?
"ככל שחולפות השנים הג׳אז מאבד את גבולותיו. לעתים הוא נמשך אל מחוזות המוזיקה האתנית הקרויה גם מוזיקת עולם (לנץ מזכיר בהקשר הזה את המופע של איליאן קאניזארס, הכנרת והזמרת הקובנית, בפסטיבל הקרוב - ש"ל). לפעמים נגניו שהגיעו במקרים רבים מחינוך של מוזיקה קלאסית נמשכים לאלתור ולשינוי יצירות קלאסיות של מלחינים שהם אוהבים, כמו שתשמעו במופע של יצירות המלחין הצרפתי מוריס ראוול של שלישיית וויין השוויצרית עם נגן הסקסופון הישראלי עמית פרידמן. לג׳אז אין גבולות וטוב שכך".

קסטנדה. Diana Bejarano

קלרנית ונבל

ציינתי כבר שבחלק גדול מהמופעים בפסטיבל יש אלמנטים של מקוריות והפתעה. וזה ניכר כבר במופע הפותח, שמחבר בין שני כלי נגינה. קלרנית ונבל. לא פחות. "מוזיקאי שיש לו צבע מיוחד, תמיד יש לו סיכוי טוב להיכלל בפסטיבל", לנץ מספר, "וכזה הוא אדמר קסטנדה - נגן הנבל הקולומביאני. הנבל הוא אולי הכלי האחרון שאתה מצפה לו בג׳אז, אבל אדמר עם הטכניקה האלוהית שלו ועם הקישורים שלו למוזיקת העם הדרום־אמריקאית מספק את הסחורה והרבה מעבר לכך, בייחוד כשהוא מצרף אליו נגן קלרנית איטלקי לא פחות מטורף - גבריאל מיראבאסי".

קסטנדה הוא ככל הנראה נגן הנבל הראשון בתולדות הג'אז, והיות שלא היה לו ממה וממי ללמוד, הוא החל את הכשרתו בלימודי חצוצרה. את הידע שרכש שם תרגל על הנבל. הכישרון שלו בצירוף הכלי הייחודי הביאו אותו לבמות מכובדות של אומנים כמו סטינג, ריקי לי ג'ונס ופאקו דה לוסיה.

מופע אחר שנשמע מסקרן במיוחד הוא זה של הברזילאי גבריאל גרוסי, מנגני המפוחית המובילים בעולם, שיחבור לשני מוזיקאים ישראלים ממוצא ברזילאי. "יצא לי לשמוע אותו פעמים אחדות, גם בארץ, גם בניו יורק וגם בברזיל, ובכל פעם נדהמתי מחדש", אומר לנץ. "זה היה רק שילוב טבעי להביא אותו לפסטיבל עם שניים מהבולטים בברזילו–ישראלים - ז׳וקה פרפיניאן המקישן והזמר ונגן הגיטרה מרסלו נאמי. זו הולכת להיות חגיגה אדירה".

עוד בפסטיבל תמצאו את הפסנתרן הישראלי ירון הרמן, הפועל בפריז; את החמישייה של הסקסופוניסטית ליהיא חרובי; את שלישיית הפסנתר השווייצרית VEIN במופע המבוסס על המוזיקה של ראוול; את הטריו של הקונטרבסיסט המהולל רנו גרסיה–פונס; את השלישייה של המתופף והמלחין יוגב שטרית ועוד. נגן הנבל אדמר קסטנדה והשלישייה השוויצרית VEIN גם יקיימו כיתות אומן במסגרת הפסטיבל.

אבל מהי המלצת השף? "אני הכי מתרגש מהמופע של רום, אברלה ואנדריאס שרר", לנץ מודה. מדובר בשלישייה לא שגרתית של זמר, חצוצרן וגיטריסט. אבל זה תיאור חלקי לגמרי כי הזמר, אנדריאס שרר (41), מייצר מגוון אינסופי של קולות, הנעים בין שירה, ביט בוקס, קונטרה טנור, אופרה, שירת סקאט (מלמולים בנוסח "סקובי דופ") וג'יבריש מוחלט. האיש הוא גיטריסט לשעבר בלהקת פאנק, והיום פרופסור לג'אז באוניברסיטת ברן בשווייץ. בקיצור, טיפוס.

"אני רודף אחריו כבר שנים, וסוף–סוף הוא מגיע לארץ", לנץ מכריז בניצחון. "אתם לא תדעו מאיפה זה נופל עליכם, אבל בטוח שזה ייפול. אין דברים כאלה, האיש מטורף עם קבלות".