עצם הרגע הזה לא הצלחתי להבין מה בדיוק קרה שם, מול בית הכנסת שבו התפלל היועץ המשפטי לממשלה. אבל דבר אחד ברור - קומץ המפגינים שהטרידו או לא הטרידו את מנדלבליט מייצגים רק את עצמם, לא את המחנה שבשמו הם מתיימרים לפעול. בדיוק כמו שהחכמולוג שהניף את שלט הגיליוטינה בשדרות רוטשילד לא מייצג את כל שורות השמאל. בדיוק כמו שההשוואה שערך יהונתן גפן בין אנה פרנק ועהד תמימי לא מבטאת את מחשבותיהם של כל האנשים המגיעים מאותו מחנה פוליטי. ובדיוק כמו ש... - תנשמו עמוק בבקשה - יגאל עמיר הוא לא דוגמה מייצגת של כל גוש הימין או מחנה חובשי הכיפות.

מובן שכל הדוגמאות האלו צמחו על רקע של קרקע ואווירה מסוימות. אבל בעידן כל כך אינדיבידואליסטי, שבו כל אחד יכול להגיד ולעשות כמעט את כל העולה על רוחו, בלתי אפשרי לשלוט במעשיו של כל יחיד. ולכן, מהעבר השני, לא צריך גם לייחס להם משמעות כוללת שמכתימה מחנה שלם.

גוש השמאל, שהוא כרגע הסובל המרכזי מההכללות האלה, הוא גם האחרון שיכול להתלונן עליהן. כבר הזכרתי את יגאל עמיר, שהמעשה הנתעב שלו שימש כאמצעי להכפשת מגזר ענקי בחברה הישראלית, שנאלץ ללכת על בהונות במשך שנים בגלל ההאשמה הקולקטיבית. המקרה שלו קיצוני במיוחד, אבל לאורך השנים - כל עוד השליטה במידע הייתה כולה בידי התקשורת, והתקשורת נטתה באופן מגמתי שמאלה - נעשתה הבלטה מכוונת של קיצונים ימניים. כל זאת במגמה לצייר ציבור שלם כקיצוני, אף על פי שבדומה לכל ציבור גדול גם הוא היה צבוע בגוונים שונים ולא תמיד הומוגניים. הדמוניזציה הזו הצליחה יפה, ולמעשה עיצבה את הנרטיב המקובל לגבי מתנחלים, למשל. ע"ע דמותה של “רחוווול" הפסיכופתית מ"ארץ נהדרת".



עכשיו התמונה השתנתה לגמרי, הרבה מכיוון שהמידע מגיע לציבור בדרכים עוקפות תקשורת. בייחוד דרך האינטרנט והרשתות החברתיות. לפתע אנחנו מגלים לתדהמתנו שקיצונים נמצאים בכל מקום, כולל באקדמיה או בפסגת התרבות הישראלית. גם טיפשים, אגב, אבל זה כבר לטור אחר. במובן הזה, השינויים הטכנולוגיים יצרו סוג של צדק היסטורי. כבר אי אפשר להיטפל יותר רק לתמהונים של צד אחד.

אבל מהעבר השני, השינויים האלה תרמו לפיתוח דינמיקה מדאיגה של ציד מכשפות, שמתועלת באופן ציני ויעיל בידי הפוליטיקאים. ע"ע "הזעזוע העמוק" בשורות הימין למראה אותו תל אביבי זחוח הנושא דגם של גיליוטינה. כאילו מישהו האמין באמת שמדובר בהסתה לאלימות נגד ראש הממשלה, שגם תוביל לאלימות אמיתית. או המצוד הנצחי של שרת התרבות והספורט שלנו אחרי אנשי רוח שמאלנים ואשכנזים מזדקנים, שנוטים לגדף ולעשות מעצמם צחוק לעת גמלאות, אבל מוצגים מיד כסמל של מחנה שלם. ובמילים אחרות - להתגרבז. שלא לדבר על שר הביטחון האמיץ, שקרא להחרים את שיריו של יהונתן גפן בגל"צ, אחרי ההשוואה המופרכת בין עהד תמימי ואנה פרנק. זה מרגיז ומתסכל - כמי שצמח במחנה השמאל ועדיין מחזיק בלא מעט עמדות דומות, אין לי יכולת לשלוט בסוגרים של גרבוז, גפן ודומיהם, ומצד שני האמירות שלהם מכתימות אותי ואת שכמותי.

אבל זה המצב. אנחנו חיים בעידן שבו עמדה צעקנית אחת יכולה להיות אפקטיבית בהרבה מעמדתם של רבבות מתונים. אם תרצו, מדובר בדיקטטורה של מיעוטים קולניים. הדרך היחידה להתמודד עם האבסורד הזה היא להתחיל לקחת דברים בפרופורציה. הדברים מכוונים גם לתקשורת, שצריכה לגלות אחריות ולא לעוט כמוצאת שלל רב על כל מפורסם שמדבר שטויות, וגם לכל אחד מאיתנו. הפוליטיקאים, מכל הצדדים, משתמשים באופן הציני ביותר במקרים הקיצוניים כדי להסיט את תשומת הלב מהדברים החשובים באמת. בואו לא נשחק את המשחק שלהם. לא נצמצם הפגנה עקרונית של עשרות אלפים בשדרות רוטשילד לתמונה של פרובוקטור אחד שצמא לתשומת לב. ולחלופין, לא נתעלם מכאב של המוני אנשים שנעקרו מבתיהם בהתנתקות בגלל תמונות של קיצונים המרביצים לשוטרים.

על הסכין

ובכל זאת, אני מתקשה להתאפק ונאלץ להתייחס להשוואה של יהונתן גפן. הוא כתב בשיר שתמימי תעמוד במשפט ההיסטוריה באותה שורה עם חנה סנש ואנה פרנק. אנה פרנק נרצחה עם משפחתה כי הייתה יהודייה. תמימי מעורבת במאבק (לגיטימי בעיני) על קרקע ועצמאות, שבמסגרתו תקפה חיילים ועתה היא נענשת. איך אדם יכול לכתוב שירים כל כך יפים לצד כל כך הרבה שטויות?

מצד שני, היה יפה לראות כיצד הקריאה המגוחכת של ליברמן להחרים את שיריו של גפן התקבלה כמעט בזלזול. היועץ המשפטי לממשלה מיהר להודיע שלשר הביטחון אין סמכות להחרים, ואפילו השר גלעד ארדן הפתיע כשקבע שצריך להפריד בין יצירתו של האומן לבין דעותיו. הוא קינח במשפט החינני: “להסיר את הכבש ה–16 מהרדיו זה גזירה קשה מדי".

אבו מאזן, מנהיג הפלסטינים, סמל המנהיגות המתונה והחתירה לשלום, אומר בשבועות האחרונים דברים כמעט בלתי נתפסים בגנות הציונות. הוא לא מערער על הגבולות, אפילו לא על זכות השיבה, אלא על עצם הלגיטימיות של התנועה הציונית (שנולדה בעיניו כחלק מהאימפריאליזם המערבי). ועדיין לא שמענו שום סוג של גינוי פומבי, אפילו לא אכזבה, מצד ראשי השמאל. הס פן תעיר.