"עיקר ההשפעה של החוק היא עלינו, היוצרים, יותר מאשר החברות, אך גם נמאס לנו להתחנן לחברות התקליטים ואחרי כל זה להיות גם כבולים אליהן", מחדדת הזמרת עדי ארד, שהוציאה השנה אלבום בכורה. "מעבר להפצה, אין ערך היום כל כך לחברות התקליטים. פחות צריך את החותמת שלהן. עידן היוטיוב והרשתות החברתיות הם שעשו את השינוי המרכזי וגרמו לכך שיותר אמנים יוציאו החוצה את המוזיקה שלהם. אין היום כל כך הצדקה לשתלטנות חברות התקליטים כי הן מאבדות כוח. מצד אחד, קל לאמן שחברה לוקחת אותו תחת חסותה, אבל אם היא לא שמה עליו את כל הקלפים, והוא 'ילד מאומץ', החברה תזניח את האמן, וזה זמן מבוזבז מבחינתו. היום אפשר לגייס מימון המונים, ואם יש לך כישרון וסיפור מעניין, אתה בכלל לא זקוק לחברת תקליטים כדי לפרוץ ולהצליח".
"חברות תקליטים פחות עוזרות לאמנים בתחילת דרכם", מחזקת היוצרת הצעירה מיכל נאמן את דבריו של נתן. "הן מעולות למוזיקאים שכבר משופשפים בתחום. בתור אמן צעיר, ללכת לחברת תקליטים זה כמעט שווה ערך ללקדם את עצמך באינטרנט".
"בחברת תקליטים יש מערך משומן של אנשי מקצוע שעוטפים את המוזיקאי ומאפשרים לו להתרכז בעיקר ביצירה עצמה", מוסיפה רווה. "ההשפעה הישירה של זה היא תחושת ביטחון גדולה, ההרגשה שיש לך גב, משענת, הנעה, ואת כל זה קשה להשיג לבד. מוזיקאים עצמאיים צריכים היום להיות גם מנהלים, להתעסק באדמיניסטרציה, בכספים ובהמון דברים שמנטרלים אותם מהחלום הרומנטי על האמנות לבדה. כל אמן, לא משנה היכן הוא מיוצג וכמה הוא מוכר, אינו מוגן ואינו חסין מהעבודה הקשה והאינטנסיבית המחייבת התמדה בשמירה על פופולריות שמכתיב הקהל ואיתו התקשורת. כך שלהיות חתום בחברת תקליטים מאפשר נתוני פתיחה ואמצעים שללא ספק מקלים על הדרך של המוזיקאי, אך ממש לא בהכרח מביאים חותמת של הצלחה".