באמצע שנות ה־80 מצא עצמו ירמי קפלן לאחר שנה ראשונה מוצלחת בלימודי משפטים באוניברסיטת תל אביב, מחפש דרך חדשה. "החלטתי לעשות פסק זמן ולנסוע לחו"ל עם חבר ברזילאי, שבדיוק השתחרר מהצבא", משחזר קפלן. "אמרתי לעצמי שזה יהיה לזמן קצר, ומיד אחר כך אחזור ללימודים, אבל לא באמת חשבתי שזה מה שיהיה".

נכון שלקפלן הייתה לפני זה אפיזודה כמתופף של רמי קלינשטיין, ואפילו הוצע לו להצטרף לתיסלם. אבל אז הוא עדיין לא ראה עצמו כמוזיקאי. ודאי לא כסולן.

לאחר שנה וחצי של טיול בברזיל ובארצות הברית, הוא חזר ממוקד ובעצם החל לפלס דרכו במוזיקה הישראלית. הדרך הזאת נמשכת עד היום, כוללת שיתופי פעולה מגוונים, ארבעה אלבומי סולו, אין־ספור הופעות ועכשיו אלבום אוסף חדש וראשון, "עד עכשיו".



"אין סיכוי שהייתי הופך למוזיקאי בארץ בלי התובנות שאליהן הגעתי בטיול ההוא", הוא אומר. "למשל, התרבות בברזיל שונה לגמרי מאשר בישראל והיא עשתה לי ריסטראט בנוגע לכל מיני דברים שעד אז היו לי ברורים מאליהם. גם ארצות הברית, מקום הולדתי, גרמה לי לחשוב בגדול, כי שם כולם חיים את החלום וחולמים בגדול. מצד אחד זאת קלישאה, אבל מצד שני יש בכך מידה גדולה של אמת".



מה הייתה נקודת המפנה מבחינתך?

"אחרי קרוס קאנטרי וצביעת בתים עם החבר במשך שמונה חודשים, התחילו לבוא לי לראש מנגינות והקלטתי דברים ראשוניים. שלחתי למשפחה ולחברים כדי לקבל חוות דעת, והיחיד שראה בזה משהו אמיתי היה רמי קלינשטיין. הוא אמר לי: 'ג'רם תמשיך, זה נשמע מעולה', ואפילו עשה לי סקיצה מדהימה לאחד מהם".

איך הסביבה שלך הגיבה לשינוי הזה?

"מרגע שחזרתי לארץ ועד לרגע שיצא האלבום הראשון שלי ב־1994, המתח ביני לבין הורי האהובים היה בשיאו. לא הייתה שנה שלא נשאלתי: 'מה קורה עם הלימודים?' הם הציעו שאחזור ללמוד, רק כדי שיהיה לי תואר במשהו ולא אצטער אחר כך. היו כמובן תחומים אחרים שאהבתי יותר ממשפטים, כמו פסיכולוגיה או קולנוע וטלוויזיה. אבל הייתי בשלב אחר בחיי. מובן שהבנתי אותם. הייתי כבר בן 29, עבדתי כשליח על וספה בכלבו לכלב ולחתול בתל אביב, ובמקביל הצטרפתי ללהקה של שני ילדים בני 18־19 (אסף אמדורסקי ועמיר "ג'נגו" רוסיאנו, חבריו לתערובת אסקוט - ח"ל). בגיל 32 הייתי שקוע לגמרי בתוך העולם הזה של חצי פנטזיות ושל מוזיקה ובמה. ממש לא סיפק אותם שהוחתמתי בחברת תקליטים, כי גם במקרה של אסקוט זה קרה, אבל הם ראו שזה לא הוביל לשום מקום. כשיצא לרדיו 'מודדת', שזכה להשמעות ולהצלחה והורי קיבלו פידבקים חיוביים מחברים שלהם, הרגשתי ממש את השוני וההבדל ביחס שלהם אלי".



אנרגיות מטורפות

אלבום הבכורה של ירמי קפלן (56), "ירמי קפלן והפרחים" (1994), הכיל לצד "מודדת" ו"אסתי" (שירים שכתב על האקסית שלו, השחקנית אסתי ירושלמי) שירים אלמותיים כמו "מדוע לא באת?", "מחטט" ו"משהו חייב להשתנות". בעקבות הצלחת האלבום קפלן יצא לסיבוב הופעות, והקהל התאהב באנרגיות המטורפות שלו. בהמשך, כשהוציא את אלבומיו הנוספים וכמובן שר את "כבר עכשיו", שיר הנושא מתוך הסדרה "הפוך", אי אפשר היה להתעלם ממנו.

כעת הוא סוגר מעגל עם אלבום אוסף ראשון, "עד עכשיו", הכולל גם את "לא מושלם" - שיר חדש בהפקתו המוזיקלית של יוסי מזרחי, שגם מפיק מוזיקלית את סיבוב ההופעות החדש של קפלן. "הייתה דרישה של הרבה אנשים לאורך הרבה זמן, שראוי שאוציא אוסף של הלהיטים המוכרים שלי", אומר קפלן. "לכן האלבום החדש הוא בעצם אוסף השירים שהושמעו הכי הרבה ברדיו. לגרסה הדיגיטלית, שאותה אפשר למצוא באייטיונס ובספוטיפיי, נוסף חלק שני ובו שירים מוכרים פחות באופן יחסי, אבל כאלה שהקהל אוהב מאוד ומבקש בהופעות".




בהופעות אתה עובר לעתים לעמדת המתופף?

"תופים הוא הכלי שאליו אני הכי מחובר. לעומת זאת, עמדת הסולן אצלי מנותקת ממנו. אם בזרימה של ההופעה אני מרגיש נכון לשיר מהעמדה הזאת, אז בכיף. בדרך כלל, כיוון שאני אוהב להיות תזזיתי כשאני שר, פחות נוח לי להיות בעמדהשמקבעת אותי. בטח כשזה אני שצריך להיות בפרונט".

באלבומך "הזמן האבוד" מופיע השיר "משהו מיוחד", שבו מופיעות המילים: "צריך משהו מיוחד/ אני אומר לעצמי/ כל פעם שלא אשכח". אחרי כל כך הרבה שנים בסצנה המוזיקלית, אתה עדיין מאמין בזה.


"בהחלט כן. זה מגיע לגמרי מהמקום של לחשוב כל הזמן על הדבר הבא, ולא לחשוב שהגעת ברגע מסוים לאיזה שקט. הדבר הבא זה מה שמחזיק אותך חי. החיים מתרכזים במה שרוצים לשפר ולתקן, והדבר הבא הוא התיקון של מה שעברת".

עוד שיר שמזוהה איתך מאוד ומופיע באוסף הוא "הדפוק הזה". מה הסיפור מאחוריו?

"במקור, המשפט היה צריך להיות סביב כל ההוויה הדפוקה של מערכת יחסים לא טובה, שדווקא עושה טוב לבחורה שאני פונה אליה, מתוך תובנה שהרבה פעמים אנשים נמשכים לדברים שהם לא באמת טובים עבורם. בטח במסגרת מערכת יחסים. מובן שהיה בזה גרעין של משהו אישי מבחינתי. העניין הוא שכשניסיתי להכניס את השורה הזאת לתוך מנגינה שכבר הייתה לי, זה לגמרי לא הצליח. ונשארתי עם 'הדפוק הזה עושה לך טוב'. כמובן ידעתי שזה ישתמע לא רק לכיוון שהתכוונתי אליו, אבל ממילא אנשים תמיד לוקחים שירים שהם אוהבים ומפרשים אותם כראות עיניהם. השיר עדיין רלוונטי בהרבה מובנים, ובכל הופעה מישהי באה ואומרת על חבר שלה שזה עליו, שהוא הדפוק הזה. אבל תמיד זה נאמר בחיבה ובחיוך. ככה זה גם צריך להיות בסופו של דבר. אפילו שהמילים של הפזמון קצת קשות ("אני מכור /אני גמור /אבל רואה נכון" - ח"ל) הווייב של השיר עובר חזק מאוד, והוא שהופך את המשפט הזה לקליל יחסית".



מהו הכיוון שאליו אנחנו הולכים לדעתך - לא רק מבחינה תרבותית?

"חשוב לי לומר שכואב לי מאוד לראות שהתגברו אצלנו קולות של אנשים שבאים בגישה שכל מי שלא חושב כמוהם, אז שיישרף לו הבית. הקיצוניות התגברה, בעיקר בגלל האפשרות לכתוב תגובות או פוסטים בשפה אלימה באתרי אינטרנט שונים. כל תגובה כזאת מעודדת מישהו אחר להגיב בצורה קשה יותר. בתכל'ס אלו סתם סלוגנים שקריים, המופצים על ידי גורמים בעלי עניין שרוצים ליצור פילוג בין כולנו. במקום להסתכל אחורה כל הזמן על מה שהשני כאילו עשה לא טוב, אני אומר: צריך לחשוב קדימה. לאן הדרך הזאת מקדמת אותנו והאם אנחנו רוצים להגיע לשם". 

ירמי קפלן – מופע חדש בעקבות אלבום האוסף "עד עכשיו". 22.2, 22:00, זאפה ירושלים. אורחת: דנה ברגר; 14.3, 22:00, זאפה הרצליה; 25.3, 22:00, אוסליבן, מודיעין; 28.3, 22:00, זאפה חיפה