המוזיקאית ציפי פליישר עברה כרוח סערה בשמי הבידור הקל במחצית הראשונה של שנות ה־70. אז היא הנהיגה את הרכב הבנות האיכותי “בנות חוה", והגיחה איתו לפסטיבלי הזמר, כתבה מוזיקה להצגות התיאטרון לילדים ולנוער וללהקת “ענבל", נצנצה לשעה קלה בטלוויזיה החינוכית, ניהלה מוזיקלית את להקת המחול הקיבוצית ולשיאה הגיעה כשעם המוזיקה שלה העלתה את המחזמר “עלי כינור", על פי שלום עליכם, בתיאטרון באר שבע בהיותו בחיתוליו.

“מיציתי את עצמי", הצהירה אז והחליטה לחתוך. “כשאני חותכת, אז עד הסוף", אומרת היום פליישר, שבבת אחת נעלמה מהנוף.

כעת מתברר שנעלמה מנוף הבידור, אבל הפכה לכוח מוביל במגרש אחר. פליישר נמצאת כעת, בצמרת הגבוהה בארץ בין מלחינות המוזיקה האמנותית לאולמות הקונצרטים. בחמישי הבא, 22 במרץ, ייערך במרכז ענב בתל אביב אירוע משולש בכיכובה, שיכלול הקרנת סרט תיעודי על חייה ויצירתה, עם ראיון מקיף של איש קול המוזיקה, דני אורסתיו, השקת ספר ביוגרפי וה"סוכרייה" - בכורה ישראלית ל"אואזיס", אופרת ילדים על עולמם בסיני של ילדי ישראל בזמן יציאת מצרים.





פליישר יצרה את האופרה - שביימה נטע אמית־מורו - לליברית של הסופרת יעל מדיני. האופרה מבוצעת בידי מקהלת “נונה" ותזמורת בניצוחם של נתלי גולדברג וצביקה פוגל. זו האופרה השישית של פליישר, ומבין המלחינים הישראלים רק יוסף טל, מנוחתו עדן, יצר יותר אופרות ממנה.

מתברר, שהאואזיס לא כל כך ירוק, כפי שאפשר לחשוב. אני שואל תחילה את פליישר כיצד אופרה שלה, שכבר ב־2010 הועלתה בבכורה עולמית בגרמניה והוצגה מאז במקומות נוספים בחו"ל, זוכה רק כעת - ובעיתוי מושלם לקראת פסח - לבכורה בארץ. האם זה אומר משהו על מצב המוזיקה בישראל?

“בהחלט", משיבה פליישר בפסקנות. “בדרך כלל אין בארץ מסגרת ממוסדת להעלאת אופרת ילדים, כמו שיש לאופרה למבוגרים, גם אם היא קאמרית. אין בישראל טיפוח מלחינים מקומיים כפי שמטפחים במדינות כמו צ’כיה, אוסטריה ופולין, שם מרגישים שזאת חובתם הלאומית".

ציפי פלישר,יגאל הררי

כמה יצירות שלך נוגנו בפילהרמונית?

“אף יצירה".

כמה אופרות שלך הועלו באופרה הישראלית?
“שום דבר. לי, כמלחינה בעלת סגנון ייחודי משלה, עוד יותר קשה כאן", היא מוסיפה. “זאת ארץ קטנה. אם לא כבשת פעם אחת את בית האופרה היחיד בה, לא כבשת בכלל. זה לא כמו בגרמניה, מדינה גדולה שבה יש הרבה בתי אופרה. הקושי לא מרפה את ידיי, ואני מתמידה ביצירות שלי בדרך של חדשנות מוזיקלית, כולל טקסטים אקזוטיים בשפות כמו אכדית, אוגריתית וקופטית. כשאין מסגרות לביצוע יצירות שלי, אני יוצרת אותן בעצמי, כפי שהיה עם הגרנד אופרה ‘אדאפה’, שנוצרה במיוחד למסך על פי מיתוס אכדי. זה היה גדול מכל מסגרת".

לדבריה, היא הגיעה לחיבור “אואזיס" בעקבות פנייתו של במאי גרמני, אוהב ישראל כדבריה, שהזמין ממנה אופרה כדי שתסגור ערב עם “ברונדיבר", אופרה על ילדים של המלחין היהודי האנס קראסה, שהועלתה בגטו טרזיינשטט, ואחריה נספה בשואה. הרעיון לרקום את העלילה סביב מפגש במדבר בין שניים מהילדים במסע בני ישראל בסיני, לבין שני ילדים בדואים מקומיים, היה של מחברת הליברית מדיני. “אפילו יש כאן מסר של שלום", מתלהבת פליישר.

כמזרחנית בהשכלתה, שבמאזנה לא מעט ביקורים בסיני, פליישר חזרה לשם, בעידן שבטרם דאע"ש בחצי האי, כדי לקבל השראה להלחנה מהסביבה האותנטית. “הרגשתי שם כאילו הייתי עם בני ישראל ביציאה ממצרים", היא מספרת. “מההלחנה באיזו חושה בסיני חזרתי עקוצה כולי מברחשים. מה לא עושים למען האמנות?"

מוטיבים קדומים כמו מסע בני ישראל במדבר אינם חידוש אצלך, ולדוגמה, עסקת ביצירות שלך בפרשיות כמו קין והבל ומשפט שלמה. מדוע את מעדיפה אותן על פרשיות ההווה?
“(צוחקת) יש לנו כל כך הרבה צרות כל הזמן, והחדשות חוזרות על עצמן ללא הרף. אז אני צריכה לסבול גם באמנות שלי? עדיף לי לברוח משם, ואני בורחת למקומות שאני אוהבת. המזרחנית שבי לוקחת אותי אל הקדמוניות. היא וקסם האזור שבו אנחנו חיים והסודות שלו הם הקיטבג הכי חשוב שלי כמלחינה, שאליו אני נישאת על כנפי הדמיון. ברגע שאני מלחינה, אני נמצאת כולי בעולם אחר לגמרי המרוחק מההווה, בוודאי מעולם הפסיכודרמות נוסח חנוך לוין. אני לא רוצה לגעת ביומיומי ולא מחפשת לרצות את הקהל".



ערבית מוזיקלית
במקביל להיותה מלחינה פורייה ומוערכת, שגם עסקה שנים בחינוך מוזיקלי במכללת לוינסקי, פליישר היא משחר נעוריה מוזיקולוגית החוקרת בהתמדה את הזמר העברי, וגולת הכותרת של פועלה זה הוא הספר המקיף והמעמיק “מתי כספי - הקסם והחידה", שהוציאה לפני חמש שנים בהוצאת הקיבוץ המאוחד. כבר בהיותה תלמידת תיכון בריאלי בחיפה פרסמה מחקר על תולדות הזמר העברי, שלשמו הגיעה אל מלחיני עבר - ובהם עמנואל עמירן, דניאל סמבורסקי, דוד זהבי, שרה לוי־תנאי ומתתיהו שלם, ודובבה אותם.

“לא במקרה אני עוסקת לצד דברים אחרים גם בזמר עברי", היא אומרת. “אני שורשית, ועם כל גיחותיי הרבות לחו"ל אני לא עוזבת את הארץ. לכן, כשאני הולכת לפרסם בקרוב ספר מחקרי חדש על הזמר העברי, אני למעשה מספקת את שיקוף הריאות של החברה שלנו. שהרי בטקסטים של השירים יש הכל, כולל פסוקי מקרא, מלחמות, נוף הארץ ומה לא".

“יש הכל", היא מצהירה וממהרת לסייג: “אני רחוקה ביצירות שלי מהשפעות של ליטורגיקה יהודית וכל מיני יידישקייט. אף ששורשיי במזרח אירופה, אני רואה את עצמי יותר כבת המרחב שאני פועלת בו. זה לא מנע ממני לחבר סימפוניה שכולה קולאז’ ישראלי־יהודי. המשפחה של אבי נספתה כולה בשואה, אבל זו לא נוכחת ביצירה שלי. עם זאת, כשאני מסתובבת בגרמניה, אם מישהו שם מנסה להעז להשמיע הערה אנטישמית, אני מיד מטפסת עליו כמו פיל. בשום פנים ואופן לא אתן שישפילו אותנו כיהודים".

פליישר נולדה ב־46’ בחיפה כבת להורים יוצאי פולין. נהייתה אל המזרח החלה כשגדלה בהדר הכרמל, קרוב לריכוזי הערבים בעיר וספגה את תרבותם, וגם למדה את שפתם בריאלי. לדבריה, קרה לה נס קטן בכך שלא הייתה מגמה מוזיקלית בתיכון שלה והיא למדה במגמה מזרחנית, לצד לימודיה בקונסרבטוריון. יש לה במקביל תארים בשני התחומים ודוקטורט במוזיקולוגיה מאוניברסיטת בר־אילן, על מחקר שבו התחקתה אחר מקורות האופרה “מדיאה" של לואיג’י כרוביני.

“הערבית היא השפה המוזיקלית ביותר בעולם", מביעה פליישר דעת מומחה. “הרבה יותר קל להלחין טקסט בערבית, שלעומתה דומה העברית לחלוק אבן בנחל הנשחק ונעשה דל, שחיקה שהיא לא מנת חלקה של השפה הערבית, שהצליחה יותר לשמר את המקורות השמיים העתיקים".

כשפליישר נולדה ואמה הביאה אותה לבדיקה אצל רופא אף־אוזן־גרון, בישר לה הלה: “הבאת לנו מוזיקאית; יש משהו מיוחד במבנה האוזניים שלה". אביה, שהיטיב לנגן בפסנתר, עבד כמוכר בחנות מוכרת למוזיקה בחיפה. בהיותה בת 3 או 4, הוא הביא פסנתר הביתה והיא החלה לאלתר מנגינות משמיעה. על אף היותה ילדה ביישנית, כשהיו באים אורחים לבית פליישר, היה מובטח להם קונצרט בביצוע כוכבת המשפחה. בטקסים בריאלי היו רגילים לראותה מנצחת על השמח, באקורדיון. נגן הצ’לו שלידה היה דוד ויצטום, לימים איש טלוויזיה, הצעיר ממנה בשנתיים.

פליישר למדה במדרשה למורים למוזיקה במכללת לוינסקי לחינוך, ובמקביל למדה שפה ובלשנות ערבית באוניברסיטת תל אביב. לאחר שלימדה הרמוניה את הללי, בתה של נעמי שמר, היא הגיעה להקמת ההרכב הנשי “בנות חוה", בהשתתפות נגה אשד, תמי אשל (כרמון) ועידית חיים, יוצאות צוות ההווי של הנח"ל. כמחווה ל"שדכנית" שמר, הן פתחו ב־74’ את אלבומן הבודד בגרסה יפהפייה לשירה “זמר נודד".

“זו הייתה להקה חריגה לגמרי בנוף של הזמר העברי באיכויות שלה, במוזיקליות של הבנות ובמה שהבאתי אליה מעולם המוזיקה הקלאסית, עם עיבודים שצוינו כיוצאי דופן במגע של ג’אז שהיה בהם", משוכנעת פליישר. “היינו הרכב יחיד של נשים. ‘שוקולד מנטה מסטיק’ באו אחרינו והיו הרבה יותר מסחריות".


שוקולד מנטה מסטיק. צלם : שמואל רחמני

“הרגשתי שהלך לי יותר מדי קל בבידור", היא מפענחת את התעלומה שהוצגה בפתח הכתבה. “הבנתי שככל שהמוזיקה הקלה תמשיך להיות אצלי אהבה גדולה, אני חייבת למצוא שפה משלי במוזיקה, שתמצא את ביטויה באולמות הקונצרטים, משהו שאצטרך להתאמץ בשבילו. קל מדי לא מתאים למי שמטבעה אוהבת אתגרים".

שני אנשים
פליישר, שאהבת האתגרים שלה כללה מסעות מסביב לגלובוס, מאלסקה ועד ניו זילנד, הגיעה בדרך מקורית להלחנת מוזיקה רצינית. זה החל אצלה כשהמרצה שלה בלימודי המזרחנות, פרופ’ ששון סומך, העניק לה אנתולוגיה משירת סוריה ולבנון. נפעמת מכך, עברה לזמן מה עם הפסנתר שלה לדאלית אל־כרמל. פליישר, שהתארחה אצל אחת המשפחות במקום, ניגנה שם והלחינה כמעט מסביב לשעון. בפסקי הזמן מהמוזיקה, הייתה מסתובבת בין בתי הכפר וסרה לבתי הקפה שם, בעודה מעוררת תשומת לב כאישה - ועוד יהודייה - בין גברים.

מפתיע? - לא לגבי טיפוס כפליישר, המשייטת בעולם משלה, עקרונית בלי טלפון נייד ובלי שעון (למקרי חירום מתלווה אליה לא אחת שעון מעורר) ומקיימת קשרים חוצי גבולות, בין השאר עם אמנים ממצרים ומלבנון. פעם אף אירחה מוזיקאים מירדן במופע על שפת הכנרת.

בשהותה בדאלית אל־כרמל, צדה את מבטה נערה אקזוטית מקומית בעלת עיני שקד. בהשראתה חיברה את היצירה “נערה ושמה לימונד", שהייתה הצעד הראשון שלה בתחום המוזיקה הקונצרטנטית. פליישר הלחינה אותה לביצוע התזמורת הסימפונית חיפה. היצירה התבססה על פואמה של משורר לבנוני, שאיתו התכתבה פליישר בזהות בדויה דרך צד שלישי. על פי הבטחתו, הוא היה אמור להגיע לבכורה, אבל קיבל רגליים קרות.

שמעון פרס כינה אותה “מלחינת השלום", והמזרחן פרופ’ ששון סומך אמר עליה: “ציפי פליישר מצליחה לגשר ולקשר בין עמי האזור, ומגיעה למפגשים שפוליטיקאים רק יכולים לחלום עליהם".

ציפי פליישר עם שמעון פרס. צלם : יוסי כהן

פליישר, כיום קצוצת שיער, נישאה ב־78’ לבלשן הנודע פרופ’ אהרן דולגופולסקי, שעלה שנתיים קודם לכן מברית המועצות דאז והיה מרצה שלה בלימודיה לתואר ראשון בלשון עברית, אחד משלל תאריה האקדמיים. בעלה, שהיה מבוגר ממנה ב־16 שנה, נפטר ב־2012. בנם, יעקב, שכעולל התלווה בסל־קל למסעותיה בחו"ל, עוסק בחקר המקרא.

כמוזיקאית עטורת פרסים הזוכה להערכה בחו"ל, פליישר, עם המרץ הבלתי נדלה שלה, איננה מסוגלת לדרוך במקום אחד והיא מתפזרת, לצד מחקריה ועיסוקיה במשך שנים בהוראה, על פני מגוון סגנונות. זה כולל בנוסף לאופרות הנזכרות לעיל שבע סימפוניות, אורטוריות, קנטטות, יצירות למקהלה ללא ליווי, מוזיקה קאמרית, שירים אמנותיים ויצירות אלקטרוניות. אחת מיצירותיה החשובות הייתה “אורטוריה 1492־1992", לציון מלאת 500 שנה לגירוש ספרד. לא מעטות מיצירותיה הופיעו בתקליטורים. “יש לי סכיזופרניה מוחלטת בכל הנוגע לעיסוקיי, השונים לגמרי זה מזה. במידה מסוימת אני שני אנשים", היא מסבירה את נטייתה להתפזרות.

כיצד את נרגעת מכל העשייה התוססת שלך?
“אני גרה בבת גלים בחיפה, ליד הים. לא צריך יותר".