המוזיקאית ציפי פליישר עברה כרוח סערה בשמי הבידור הקל במחצית הראשונה של שנות ה־70. אז היא הנהיגה את הרכב הבנות האיכותי “בנות חוה", והגיחה איתו לפסטיבלי הזמר, כתבה מוזיקה להצגות התיאטרון לילדים ולנוער וללהקת “ענבל", נצנצה לשעה קלה בטלוויזיה החינוכית, ניהלה מוזיקלית את להקת המחול הקיבוצית ולשיאה הגיעה כשעם המוזיקה שלה העלתה את המחזמר “עלי כינור", על פי שלום עליכם, בתיאטרון באר שבע בהיותו בחיתוליו.
“מיציתי את עצמי", הצהירה אז והחליטה לחתוך. “כשאני חותכת, אז עד הסוף", אומרת היום פליישר, שבבת אחת נעלמה מהנוף.
כעת מתברר שנעלמה מנוף הבידור, אבל הפכה לכוח מוביל במגרש אחר. פליישר נמצאת כעת, בצמרת הגבוהה בארץ בין מלחינות המוזיקה האמנותית לאולמות הקונצרטים. בחמישי הבא, 22 במרץ, ייערך במרכז ענב בתל אביב אירוע משולש בכיכובה, שיכלול הקרנת סרט תיעודי על חייה ויצירתה, עם ראיון מקיף של איש קול המוזיקה, דני אורסתיו, השקת ספר ביוגרפי וה"סוכרייה" - בכורה ישראלית ל"אואזיס", אופרת ילדים על עולמם בסיני של ילדי ישראל בזמן יציאת מצרים.
פליישר יצרה את האופרה - שביימה נטע אמית־מורו - לליברית של הסופרת יעל מדיני. האופרה מבוצעת בידי מקהלת “נונה" ותזמורת בניצוחם של נתלי גולדברג וצביקה פוגל. זו האופרה השישית של פליישר, ומבין המלחינים הישראלים רק יוסף טל, מנוחתו עדן, יצר יותר אופרות ממנה.
מתברר, שהאואזיס לא כל כך ירוק, כפי שאפשר לחשוב. אני שואל תחילה את פליישר כיצד אופרה שלה, שכבר ב־2010 הועלתה בבכורה עולמית בגרמניה והוצגה מאז במקומות נוספים בחו"ל, זוכה רק כעת - ובעיתוי מושלם לקראת פסח - לבכורה בארץ. האם זה אומר משהו על מצב המוזיקה בישראל?
“בהחלט", משיבה פליישר בפסקנות. “בדרך כלל אין בארץ מסגרת ממוסדת להעלאת אופרת ילדים, כמו שיש לאופרה למבוגרים, גם אם היא קאמרית. אין בישראל טיפוח מלחינים מקומיים כפי שמטפחים במדינות כמו צ’כיה, אוסטריה ופולין, שם מרגישים שזאת חובתם הלאומית".
“אף יצירה".
לדבריה, היא הגיעה לחיבור “אואזיס" בעקבות פנייתו של במאי גרמני, אוהב ישראל כדבריה, שהזמין ממנה אופרה כדי שתסגור ערב עם “ברונדיבר", אופרה על ילדים של המלחין היהודי האנס קראסה, שהועלתה בגטו טרזיינשטט, ואחריה נספה בשואה. הרעיון לרקום את העלילה סביב מפגש במדבר בין שניים מהילדים במסע בני ישראל בסיני, לבין שני ילדים בדואים מקומיים, היה של מחברת הליברית מדיני. “אפילו יש כאן מסר של שלום", מתלהבת פליישר.
כמזרחנית בהשכלתה, שבמאזנה לא מעט ביקורים בסיני, פליישר חזרה לשם, בעידן שבטרם דאע"ש בחצי האי, כדי לקבל השראה להלחנה מהסביבה האותנטית. “הרגשתי שם כאילו הייתי עם בני ישראל ביציאה ממצרים", היא מספרת. “מההלחנה באיזו חושה בסיני חזרתי עקוצה כולי מברחשים. מה לא עושים למען האמנות?"
“לא במקרה אני עוסקת לצד דברים אחרים גם בזמר עברי", היא אומרת. “אני שורשית, ועם כל גיחותיי הרבות לחו"ל אני לא עוזבת את הארץ. לכן, כשאני הולכת לפרסם בקרוב ספר מחקרי חדש על הזמר העברי, אני למעשה מספקת את שיקוף הריאות של החברה שלנו. שהרי בטקסטים של השירים יש הכל, כולל פסוקי מקרא, מלחמות, נוף הארץ ומה לא".
“יש הכל", היא מצהירה וממהרת לסייג: “אני רחוקה ביצירות שלי מהשפעות של ליטורגיקה יהודית וכל מיני יידישקייט. אף ששורשיי במזרח אירופה, אני רואה את עצמי יותר כבת המרחב שאני פועלת בו. זה לא מנע ממני לחבר סימפוניה שכולה קולאז’ ישראלי־יהודי. המשפחה של אבי נספתה כולה בשואה, אבל זו לא נוכחת ביצירה שלי. עם זאת, כשאני מסתובבת בגרמניה, אם מישהו שם מנסה להעז להשמיע הערה אנטישמית, אני מיד מטפסת עליו כמו פיל. בשום פנים ואופן לא אתן שישפילו אותנו כיהודים".
פליישר נולדה ב־46’ בחיפה כבת להורים יוצאי פולין. נהייתה אל המזרח החלה כשגדלה בהדר הכרמל, קרוב לריכוזי הערבים בעיר וספגה את תרבותם, וגם למדה את שפתם בריאלי. לדבריה, קרה לה נס קטן בכך שלא הייתה מגמה מוזיקלית בתיכון שלה והיא למדה במגמה מזרחנית, לצד לימודיה בקונסרבטוריון. יש לה במקביל תארים בשני התחומים ודוקטורט במוזיקולוגיה מאוניברסיטת בר־אילן, על מחקר שבו התחקתה אחר מקורות האופרה “מדיאה" של לואיג’י כרוביני.
“הערבית היא השפה המוזיקלית ביותר בעולם", מביעה פליישר דעת מומחה. “הרבה יותר קל להלחין טקסט בערבית, שלעומתה דומה העברית לחלוק אבן בנחל הנשחק ונעשה דל, שחיקה שהיא לא מנת חלקה של השפה הערבית, שהצליחה יותר לשמר את המקורות השמיים העתיקים".
כשפליישר נולדה ואמה הביאה אותה לבדיקה אצל רופא אף־אוזן־גרון, בישר לה הלה: “הבאת לנו מוזיקאית; יש משהו מיוחד במבנה האוזניים שלה". אביה, שהיטיב לנגן בפסנתר, עבד כמוכר בחנות מוכרת למוזיקה בחיפה. בהיותה בת 3 או 4, הוא הביא פסנתר הביתה והיא החלה לאלתר מנגינות משמיעה. על אף היותה ילדה ביישנית, כשהיו באים אורחים לבית פליישר, היה מובטח להם קונצרט בביצוע כוכבת המשפחה. בטקסים בריאלי היו רגילים לראותה מנצחת על השמח, באקורדיון. נגן הצ’לו שלידה היה דוד ויצטום, לימים איש טלוויזיה, הצעיר ממנה בשנתיים.
פליישר למדה במדרשה למורים למוזיקה במכללת לוינסקי לחינוך, ובמקביל למדה שפה ובלשנות ערבית באוניברסיטת תל אביב. לאחר שלימדה הרמוניה את הללי, בתה של נעמי שמר, היא הגיעה להקמת ההרכב הנשי “בנות חוה", בהשתתפות נגה אשד, תמי אשל (כרמון) ועידית חיים, יוצאות צוות ההווי של הנח"ל. כמחווה ל"שדכנית" שמר, הן פתחו ב־74’ את אלבומן הבודד בגרסה יפהפייה לשירה “זמר נודד".
התרעות פיקוד העורף