כיום הוא מתגורר בחולון, העיר שהעניקה לו בשנת 2015 את תואר "יקיר העיר", עם אשתו החייכנית אורנה. אקשטיין יושב על ספת העור השחורה בסלון ביתו. פניו העייפות עטורות בזיפי זקן, ועל פניו אותו חיוך שובב שזכור לכל מעטיפות תקליטיו הישנים. לחיצת ידו חזקה ואיתנה, והוא לא מאבד את חוש ההומור והאופטימיות גם כשהוא מספר על מצבו הקשה.
"אני חי על קו איכילוב–חולון", הוא אומר. "שלושה ימים בשבוע יש לי טיפולי דיאליזה בבית החולים, כל אחד מהם אורך כמה שעות. שם יש לי זמן להיכנס לפייסבוק ולהתעדכן בכל מה שקורה ברשתות החברתיות. בשאר הימים אני נח בבית. אני תשוש פיזית ונפשית, ואין לי הרבה כוח וחשק להסתובב בעיר. טוב לי בבית, על הספה ומול הטלוויזיה".
ההתדרדרות במצבו הבריאותי החלה לפני כעשור עם אירוע מוחי שעבר. "לפני השבץ הגוף הזהיר אותי ממה שעומד לקרות, אבל לא קלטתי את האזהרה הזו בגלל חוסר מודעות", הוא משחזר. "ירדתי במדרגות לאולפן ההקלטות שלי שנמצא מתחת לבית. כשהנחתי את רגל שמאל על המדרגה פתאום הרגשתי שאין לי תחושה ברגל ונפלתי כמו אידיוט על הרצפה. לא הבנתי מה קרה, כי מעולם לא הרגשתי ככה. זחלתי קדימה והרמתי את עצמי ומיד חזרתי לשגרה. לא ידעתי שזה היה אירוע מוחי, לכן לא הלכתי לטפל בזה".
סימן האזהרה הזה היה רמז לבאות. "כעבור שבוע שבמהלכו תפקדתי רגיל קרה לי שוב אותו המקרה", הוא אומר. "הפעם אשתי ובתי היו בבית ומיד הזמינו אמבולנס. התנגדתי בהתחלה להתפנות לבית החולים, כי חשבתי שזה יסתדר, אבל הן התעקשו והובילו אותי לאיכילוב, שם אבחנו לי מיד אירוע מוחי וטיפלו בי".
הפגיעה המוחית גרמה ליכולותיו המוטוריות לקרוס: במשך זמן רב רגלו השמאלית הייתה משותקת ולמרבה הצער השתתקה גם ידו השמאלית של המוזיקאי המחונן. גם מיתרי הקול שלו נפגעו. "במשך הזמן השיתוק עבר ואני יכול לחזור לנגן, אבל אין לי ראש לזה כרגע", הוא מודה.
בדרכו ההומוריסטית הוציא אקשטיין ארבע שנים לאחר המקרה שעבר אלבום שלו קרא "אירוע מוחי", שבו שירים שהקליט ב–2007 והיה בשלבי הפקה אחרונים כשהמוזיקאי נפגע. "השם המקורי של האלבום היה אמור להיות 'נולדתי בלידת עכוז' כמו השם של השיר הראשון", הוא צוחק. "אבל בגלל המקרה החלטתי לשנות לו את השם".
"גם לפני האירוע המוחי לא הופעתי כמעט. צריך בשביל זה הרכב וכסף וכוח, ואין לי לא זה ולא זה ולא זה".
אבל האירוע המוחי שעבר לא היה סוף הדרך מבחינתו. בבדיקות רפואיות שעבר התגלה כי הוא סובל מאי־ספיקת כליות, מצב שבו הכליות אינן מתפקדות כראוי והפגיעה בהן הולכת ומתרחבת לאט־לאט עד שהופכת לבלתי הפיכה כאשר רק טיפולי דיאליזה או השתלת כליה יכולים לסייע. "דרך טיפול תרופתי דחו את ההידרדרות במצב הכליות ואת טיפולי הדיאליזה", הוא מספר. "ביוני 2017 המצב הידרדר ונכנסתי לדיאליזה הראשונה".
אקשטיין נולד באוגוסט 1948 ברחובות בשם גרשון וגדל בשכונת קריית שלום בתל אביב. אביו החורג היה חובב גדול של מוזיקה קלאסית. "למעשה גיליתי לראשונה את המוזיקה בערך בגיל 10 בזכותו", הוא מספר. "האבא החורג שלי היה יקה והחזיק בבית פטיפון משוכלל שבו נהג לנגן תקליטים של מוזיקה קלאסית ותקליטי מוזיקה פופולרית משנות ה–40 וה–50 של זמרים כמו פרנקי ליין ופרנק סינטרה. זה היה העולם המוזיקלי הראשון שלי".
הרגע המכונן של חייו התרחש בספטמבר 1963, כשהזמר הבריטי קליף ריצ'ארד ולהקת הליווי שלו הצלליות נחתו בישראל להופעה סנסציונית. "ברגע שראיתי את האנק מרווין, הגיטריסט המוביל של הלהקה מנגן, ידעתי שאני רוצה בכל מחיר להיות גיטריסט כמוהו", משחזר אקשטיין. "בשלהי 1965 קניתי גיטרה אקוסטית, וכעבור חודש, לאחר שעבדתי בחופש הגדול בעירייה כפקח במדרגות הנעות שבכיכר המושבות בתל אביב, חסכתי 500 לירות וקניתי גיטרה חשמלית אדומה מדגם 'הופנר' שהייתה כל חיי אז".
נחוש בדעתו להפוך לגרסה הישראלית של האנק מרווין, החל אקשטיין בן ה–16 ללמוד באופן רשמי אצל מורה לגיטרה, מה שהתגלה כמשימה לא כל כך פשוטה. "אחרי חודש הוא זרק אותי. הוא היה מביא לי תרגילים ומנגינות ללמוד, ובכל שיעור במקום לנגן את מה שביקש ניגנתי רוק'נרול שרציתי ואהבתי ומוזיקה שהייתה מתנגנת בראש שלי".
לאחר שעזב את המורה הנרגן הקים אקשטיין את הלהקה הראשונה שלו עם כמה ילדים מהשכונה, שניגנו, איך לא, את שירי הצלליות. וכשזו התפרקה חיפש הגיטריסט המחונן את האתגר הבא והקים את להקת כובשי הקצב, שבה לקחו חלק בעז שרעבי כמתופף ומיקי גבריאלוב כזמר. הם התאמנו והופיעו במפעל שימורים בשכונה שנסגר. "באותו זמן התחלתי לכתוב ולהלחין את שירי הראשונים, רובם בעברית, אך לא ביצענו אותם כי מה שהיה מקובל היה רק שירים באנגלית", מעיד.
גם הלהקה הזו לא החזיקה מעמד, ואקשטיין עבר מחבורת קצב אחת לאחרת, בהן המטפסים ולהקת תל אביב. בזמן שירותו הצבאי ניגן בלהקת המטריות והכוכבים הכחולים, ואת התקופה הזו הוא מסכם בכמה מילים: "חרשנו מועדונים ולפעמים כשלא ידענו את המילים חירטשנו סתם מילים בלועזית והקהל עף על זה".
עם להקת הכוכבים הכחולים הקליט לראשונה שיר שכתב "I Can’t Be No Good". "השיר לא עורר עניין מיוחד, אבל כשהופעתי בחו"ל, הקהל התלהב ממנו. אגב, השיר הזה תפס את אוזניו של אבי עופרים ובהמשך הוא סידר לי הקלטות אצלו באולפן בגרמניה".
בסוף 1970, לאחר שעזב את הכוכבים הכחולים, הצטרף אקשטיין לגלגולה הרביעי של להקת הנסיכים, להקת קצב בולטת בסצינה המקומית, שעמה זכה להופיע לראשונה בחו"ל. "באותו זמן הלהקה שינתה שמה ל'פניקס' ומיד עם הצטרפותי נסענו להופיע בגרמניה, שהפכה למעוזה השני של הלהקה. זו הייתה תקופה הזויה, היו ימים שבהם מצאנו עצמנו ישנים בלילה קפוא מתחת לגרם מדרגות של בניין זר", הוא נזכר, "הקלטנו אצל אבי עופרים באולפן בגרמניה מספר שירים שהיו אמורים לצאת על תקליט, אבל ההרכב התפרק לפני שסיימנו את ההקלטות והם נשארו במגירה".
בעוד חברי הלהקה התפזרו להם, אקשטיין נשאר בגרמניה במשך שלוש שנים נוספות שבמהלכן הופיע עם הרכב מקומי במועדוני ריקודים בערי שדה שונות. "היינו מופיעים במשך שבע שעות ברצף, משמונה בערב ועד שלוש בבוקר", הוא משחזר. "אלו היו זמנים משוגעים. ככה זה היה עם הגרמנים".
אקשטיין מספר שבתקופה הזו הנגינה שלו הייתה בשיאה. הוא הפך למנהיג הלהקה ונהנה מרמת חיים גבוהה. אפילו הצליח לו שם שיר שכתב והלחין. "בהופעות בגרמניה ניגנתי לראשונה שיר שכתבתי והלחנתי באנגלית. הוא תפס טוב אצל הקהל הגרמני. אותו שיר בהמשך הפך עם מילים עבריות של המתופף שלי אמיר ברונשטיין ז"ל ל'קפטן ג'ק', אחד מלהיטי הגדולים".
בזמן שהלהקה המתינה לפריצה הגדולה שלה, פרצה בארץ מלחמת יום כיפור. כשאקשטיין שמע את החדשות מהארץ, הוא לא חשב פעמיים ועלה על מטוס שהביא אותו לשדה הקרב. אבל במקום לאחוז רובה ביד הצבא נתן לו גיטרה ושלח אותו למצרים, לשמח את החיילים.
אחרי שהסתיימה המלחמה אקשטיין החליט להישאר בארץ. הוא נישא לאורנה והקים את להקת קליידוסקופ שחרשה מועדונים בכל הארץ, עד שנמאס לו והוא החליט לצאת לקריירת סולו. הוא הוציא את "היה לי טוב", ואחר כך את "קפטן ג'ק" ואז אלבום ראשון "מחזור א' תשל"ז" שתפס נהדר. ובמקביל ביסס את מעמדו כגיטריסט הקלטות, שניגן עם מיטב האומנים - מזהר ארגוב, שימי תבורי וחיים משה ועד אריק איינשטיין, שלמה ארצי ושלום חנוך.
האולמות בהופעות שלו היו מפוצצים, הרבה בעזרתה של המפיקה טמירה ירדני שדחפה אותו קדימה. גם האלבום השני "לא לשידור" הצליח בגדול. אבל ההצלחה איימה עליו. הוא היה חרד לפרטיות שלו. ניתוח שעבר במיתרי הקול בשנות ה־80 הוריד אותו מהבמה, ואקשטיין מצא מפלט באולפן הקלטות והפך לאחד הטכנאים פורצי הדרך בתעשייה המקומית.
"זה התחיל כשהגעתי להקליט אלבום ראשון באולפני סיגמא, לאחר שחתמתי אצל האחים אזולאי. נהגתי להסתכל על המכשירים והתלהבתי, ובכל פעם כשלא הייתי מקליט דברים שלי, הייתי מגיע לשבת ליד יהודה זיתוני הטכנאי והוא לימד אותי. בלילה אחד הקלטתי איזה קטע Fאנקי של משה לוי ובבוקר השמעתי לזיתוני ואזולאי. הדבר הראשון שהם אמרו לי זה: 'אתה רוצה לעבוד?' וכך נעשיתי טכנאי".
לאורך השנים הספיק להוציא עשרה אלבומי סולו, להפוך לאייקון גיטרה וגרוב ישראלי ולהפיק אין ספור אלבומים למיטב האומנים, מקור פרנסה שנגדע עם האירוע המוחי ששינה את תוכניותיו. עם זאת, מדגיש אקשטיין, עוד בטרם הוגבל פיזית, הרדיו והתקשורת מיעטו להשמיע את אלבומיו האחרונים, מה שדי צורם וכואב לו.
"אתה יודע שיש לי אלבום בשם 'גרי אקשטיין 9', אבל העורכים המוזיקליים ובעלי התפקידים ברדיו ובטלוויזיה בכלל לא יודעים שהקלטתי אלבום כזה? מה שמשמיעים תמיד זה את אותם שירים מהסבנטיז וזהו. אני מודה, אני לא מייחצן את עצמי יותר מדי, בייחוד עכשיו. המזל שלי הוא שאף פעם זה לא הזיז לי. אני יוצר מוזיקה בשביל עצמי, שזה מה שהכי חשוב".
התרעות פיקוד העורף