מתברר שלפעמים קצת רומנטיקה לא מזיקה. זה היה אי אז ב־69’. להקת האריות, אשר נקראה בהופעותיה בבריטניה The Lions of Judea ("האריות של יהודה"), הצליחה בהופעותיה במועדון בלונדון עד שהסולן שלה, חיימון אלגרנטי, אז בן 19, החליט לתפוס אזימוט בחזרה לארץ מרוב געגועים למירי, חברתו בת ה־15 (ורעייתו עד עצם היום הזה).

בעוד שהלהקה התפרקה שם זמנית בלעדיו, אלגרנטי עבר מתוך הרגל ליד אולפני “קולינור" בתל אביב, ומבלי משים נכנס להיסטוריה של המוזיקה בישראל. “פתאום ראיתי את חיים רומנו מהצ’רצ’ילים מסתובב מחוץ לאולפן עצבני", הוא משחזר, “כששאלתי אותו מה העניין, סיפר שזמרת שהם הזמינו להקלטה לא הגיעה".

רומנו אמר לך הקלטה של מה?
“כן, הוא סיפר שהם אמורים להקליט את 'קוראל לאוהבים הצעירים' של באך".



ואתה הרי זמר ידוע של באך.
“אני זמר כללי, יכול לשיר כל דבר. כששאלתי אם הם רוצים שאשיר להם את הקולות הגבוהים במקום הזמרת שהבריזה, הם אמרו ‘על הכיפאק".

הביצוע לשיר הקלאסי של באך בידי הצ’רצ’ילים הרוקיסטיים, מתוגברים בסולן להקת האריות עם הפילהרמונית, בעיבודו של נעם שריף, היה בזמנו סנסציה מוזיקלית. כשמקץ כמעט 50 שנה הוזמנו לאחרונה רומנו ומיקי גבריאלוב, הצ’רצ’ילים דאז, לחבור לנגני הפילהרמונית בשחזור ה"קוראל" מ־69’, בחנוכת אולם צוקר בהיכל התרבות, הם קראו לדגל את זמר התגבורת מ"האריות". “נראה לי שהוכחתי שלמרות השנים הרבות שחלפו, השתמרו אצלי הטונים הגבוהים", הוא אומר.



התזמורת ברחה

מכל להקות הקצב משנות ה־60, לרבות הצ’רצ’ילים, שנעלמו כלא היו, נותרה להקת האריות, ואלגרנטי לבדו שרד את כל גלגוליה. היא הוקמה בידי חיימון ואחיו הבכור שוקי, נכדיו של מי שהיה החזן הראשי בבית הכנסת באיזמיר שבטורקיה. שוקי החל בילדותו לנגן במפוחית פה ובגיטרה, וחיימון, שידע לשיר בעל־פה את השירים של אלביס פרסלי ושל קליף ריצ'רד, הלך בעקבותיו.

התנסותם המקצועית הראשונה הייתה בהרכב “הגורדונס", שהקים יגאל גורדון, מלחין “אותך" של שלישיית גשר הירקון ו"גוונים" של הגבעטרון, שמת בגיל צעיר בנסיבות טרגיות. “הוא היה מוזיקאי מחונן וטיפוס מוזר", מעיד אלגרנטי, שהקים ב־65’ את להקת האריות עם אחיו. ומדוע “אריות"? “היה אז פופולרי לקרוא ללהקות על שם בעלי חיים, כמו החיפושיות, הנשרים והקופים. אם כבר, בחרנו בלהקה האצילית ביותר".

“בהתחלה ניגן איתנו נגן בס, שעבד כדייל באל על", נזכר אלגרנטי. “הייתה לו גיטרה בס כמו של פול מקרטני, שממנה התלהבנו. להופעה שלנו במועדון ‘המרתף’ בא מהשירות שלו בצבא שכן שלנו בצפון הישן של תל אביב, שההורים שלו ושלנו היו מיודדים. הוא הציע שיצטרף אלינו. מכיוון שלא ידע לנגן, הסכמתי ללמד אותו לנגן בבס כדי שיחליף אותי, לאחר שהיה לי קשה לשיר וגם לנגן".

להזכיר לך מה אמרת לי עליו בראיון ב־71’?
“תזכיר".

“הצטרף אלינו בחור חדש, חיים שמו, שניגן איתנו כמה זמן. הוא טוב יותר בדיבורים מאשר בנגינה".
“זה היה, כמובן, חיים סבן. גם אם לא היה נגן מי יודע מה, הוא היה כמו בן משפחה. מתוך הלהקה הוא נהיה האמרגן שלנו וסידר לנו הופעות. בין אלה שניגנו איתנו היה דייב ווטס מלהקת הטורנדוס באנגליה, שהביא איתו אורגן המונד משוכלל, שלא היה כמוהו בארץ. איתו ועם דני שושן, שהיה קודם בלהקת הנסיכים ומשך יותר לכיוון של מוזיקת מחתרת, נהיה לנו סאונד של סופר־גרופ. כשיצאנו להופעות באנגליה, האנגלים השתגעו מאיתנו. ‘אתם טובים מכל הלהקות פה’, אמרו. כשהיינו בלונדון, כבר ראו על סבן את מה שאחר כך הביא אותו רחוק. בעוד שאנחנו היינו מרוכזים במוזיקה שלנו, סבן היה מסתובב שם בין האמרגנים הכי הגדולים ויוצר איתם קשרים".

חיים סבן. יח"צ

"יש לו תכונה כזו, שהוא מצליח להתחבר עם אנשים על המקום. הוא יכול להיכנס לראש ממשלה, והוא נהיה בתוך חמש דקות שפוט שלו. אני לא מתפלא שהוא נעשה גם חבר של משפחת קלינטון. הוא גם סידר לנו שם הקלטות, והמעבד היה ביג ג’ים סאליוואן, הגיטריסט של טום ג’ונס. כשחזרנו מלונדון, שיר שהקלטנו שם הדיח מהמקום הראשון במצעד הפזמונים הלועזי את הביטלס, לא פחות. סידרו לנו הופעת בכורה בסינרמה, וכדי לעשות רושם צירפנו אלינו נגנים של כלי נשיפה ושל כלי מיתר. כלהקת קצב, שרנו לקראת סוף ההופעה שירים יותר קצביים ויותר מכסחים. הקהל התלהב, התחיל לרקוד על המושבים וגם להתקדם אל הבמה. נגני התגבורת, שהיו מהפילהרמונית, לא היו רגילים לבלגן כזה. הם אספו מהר את הכלים שלהם וברחו. בסוף חבר’ה מהקהל עלו לבמה ורקדו סביבנו".

אלגרנטי וחבריו באו עם ראש פתוח. לאחר שהוא השתלב, כאמור, בביצוע מודרני ליצירה של באך, כשתגבר את הצ’רצ’ילים, הוא וחבריו נענו להצעה דומה לבצע לתוכנית טלוויזיה גרסת רוק מפתיעה ל"שיר העמק" (“באה מנוחה ליגע"), שירם של נתן אלתרמן ודניאל סמבורסקי משנות ה־30. “נהיה מזה עניין שלם, ולקחו אותנו לצילומים על חציר בשדות של קיבוץ", מעיד אלגרנטי. “הוכחנו שם שאנחנו לא סגורים בסגנון שלנו".



אם זה היה כל כך מוצלח, מדוע לא היו לכם עוד התנסויות כאלה?
“כי כמה שזה היה מוצלח, הראש שלנו בכלל לא היה בשירים ישראליים, ואם הקלטנו בסגנון שלנו בעברית, הרי זה כדי שישמיעו אותנו ברדיו, שדי החרים את ההקלטות שלנו, שהיו באנגלית. גם כשהקלטנו בעברית, לא בדיוק שידרו אותנו. אמרו שלהקת קצב זה לא מתאים".

“לא היינו מנותקים ממה שהלך פה", מדגיש אלגרנטי. “לאחר שקודם לכן צילמו את הלהקה בביצוע אלתור ל‘דרור יקרא’ לסרט ‘השכונה שלנו’ של אורי זוהר, הוזמנו לשיר בסרטים של מנחם גולן ‘לופו’ (בגרסה האנגלית) ו’מלכת הכביש’, וגם בסרט ‘המשכנע’ של ראובן בר־יותם, שביים יחיאל נאמן. גם יצאנו להופעות באמריקה עם להקת שלום 72’, משהו בסגנון שונה ממה שהיינו מורגלים בו".

חיימון אלגרנטי' להקת האריות. צלם : מירי צחי

פעם בלהקה, תמיד בלהקה

במהלך הזמן נשא אלגרנטי לאישה את מירי אורן, חברתו. היא נהייתה דוגמנית מצליחה בארץ ובחו"ל. בהיותם בגרמניה, הקליט שירים בגרמנית תחת השם "אל־גרנט", בשעה שהיא דגמנה בתצוגות אופנה.

כשהם חזרו ארצה, אלגרנטי, שבינתיים החל להלחין שירים לעצמו ולזמרים אחרים, נקלע לפרשת דרכים שיש הרואים בה החמצה מצדו: הדוגמנית היפה הפרטית שלו החלה לשיר איתו בהופעות. שיא הקריירה שלהם כצמד היה בפסטיבל שירי הילדים של 75’, שבו הם זכו במקום הראשון עם השיר “הסעודה של הדובה", עם לחן שלו למילים שכתבה רותי ספרוני, הזכורה כמחברת השיר “בשמלה אדומה".

לאחר שהקדמתם שם שמות כמו תיקי דיין, ששרה את “שלום כיתה א’" ו“האחים והאחיות", ששרו את “שוקי התוכי", איך לא הכיתם על הברזל בעודו חם והשתדלתם להסתער על הקהל בשירים בעברית?

“הניצחון שלנו היה הישג של צמד ולא של זמר סולן. אז התברר שמירי שלי, שהייתה מלכה בתצוגות אופנה, בשירה, אפילו שזה היה איתי, היה לה פחד במה, כך שלא יכולנו להמשיך להופיע כצמד ונאלצתי לחתוך, כמו שאומרים. הפיצוי לכך בא כעבור שנים, כשהבת שלנו מאיה, כיום בת 38, הצטרפה אלי בלהקת האריות. נראה לי שגם בר בת ה־27 בדרך להיות זמרת".

שירו של אלגרנטי “אליל הנוער" משנות ה־70, עם לחן שלו למילים של אילן גולדהירש, מעורר תשומת לב בשמו. “זה לזכרו של מייק ברנט", הוא מספר. “היינו חברים בתקופה ההיא. בסיבוב ההופעות שלו בארץ ראיתי עליו שלא היה לו ביטחון במיל, למרות ההופעה המרשימה שלו. גם כשהייתי אצלו בפריז, שם היה סטאר ענק, ראיתי שהבן אדם נתון בתוך פחד, לא ברור ממה. כששמעתי שנפל אל מותו, היה לי קשה להאמין שזה קרה".

מייק בראנט. צלם : Getty images



בשלהי אותו עשור פנה אלגרנטי, כיום תושב בת ים, לאפיקי פרנסה אחרים: “התחלנו עם חנות קוסמטיקה ובגדים בבת ים, שכמותה פתחנו אחר כך גם בחולון. כמו כן, פתחנו חנות לבגדי ילדים ועסקנו גם בייצור בגדים, עד שבאינפלציה הגדולה נפטרנו מהכל. אני הגעתי למסקנה שבארץ הזאת רק מפסידים בעסקים עם כל הבירוקרטיה שיש. עדיף לשיר".

להקת האריות ממשיכה עד היום בהופעותיה, עם תהפוכות בהרכבה. אפילו שוקי, אחיו של חיימון, פנה זה מכבר לדרך עצמאית. בנו, אבי, היה במשך תקופה קלידן הלהקה עד ששינה כיוון לעבר מוזיקת טראנס. מי שממשיכה להופיע עם אלגרנטי היא מאיה, הלביאה הפרטית שלו.

ובאשר לבסיסט העבר, חיים סבן?
“נשארנו חברים. כשסבן מבקר בארץ, אנחנו נפגשים. התרגשות בלתי רגילה הייתה לי כשהוזמנו לאירוע בלוס אנג’לס, שבו חגג סבן יום הולדת 70. פעם בלהקת האריות, תמיד בלהקת האריות".