בעוד שהלהקה התפרקה שם זמנית בלעדיו, אלגרנטי עבר מתוך הרגל ליד אולפני “קולינור" בתל אביב, ומבלי משים נכנס להיסטוריה של המוזיקה בישראל. “פתאום ראיתי את חיים רומנו מהצ’רצ’ילים מסתובב מחוץ לאולפן עצבני", הוא משחזר, “כששאלתי אותו מה העניין, סיפר שזמרת שהם הזמינו להקלטה לא הגיעה".
הביצוע לשיר הקלאסי של באך בידי הצ’רצ’ילים הרוקיסטיים, מתוגברים בסולן להקת האריות עם הפילהרמונית, בעיבודו של נעם שריף, היה בזמנו סנסציה מוזיקלית. כשמקץ כמעט 50 שנה הוזמנו לאחרונה רומנו ומיקי גבריאלוב, הצ’רצ’ילים דאז, לחבור לנגני הפילהרמונית בשחזור ה"קוראל" מ־69’, בחנוכת אולם צוקר בהיכל התרבות, הם קראו לדגל את זמר התגבורת מ"האריות". “נראה לי שהוכחתי שלמרות השנים הרבות שחלפו, השתמרו אצלי הטונים הגבוהים", הוא אומר.
מכל להקות הקצב משנות ה־60, לרבות הצ’רצ’ילים, שנעלמו כלא היו, נותרה להקת האריות, ואלגרנטי לבדו שרד את כל גלגוליה. היא הוקמה בידי חיימון ואחיו הבכור שוקי, נכדיו של מי שהיה החזן הראשי בבית הכנסת באיזמיר שבטורקיה. שוקי החל בילדותו לנגן במפוחית פה ובגיטרה, וחיימון, שידע לשיר בעל־פה את השירים של אלביס פרסלי ושל קליף ריצ'רד, הלך בעקבותיו.
התנסותם המקצועית הראשונה הייתה בהרכב “הגורדונס", שהקים יגאל גורדון, מלחין “אותך" של שלישיית גשר הירקון ו"גוונים" של הגבעטרון, שמת בגיל צעיר בנסיבות טרגיות. “הוא היה מוזיקאי מחונן וטיפוס מוזר", מעיד אלגרנטי, שהקים ב־65’ את להקת האריות עם אחיו. ומדוע “אריות"? “היה אז פופולרי לקרוא ללהקות על שם בעלי חיים, כמו החיפושיות, הנשרים והקופים. אם כבר, בחרנו בלהקה האצילית ביותר".
“בהתחלה ניגן איתנו נגן בס, שעבד כדייל באל על", נזכר אלגרנטי. “הייתה לו גיטרה בס כמו של פול מקרטני, שממנה התלהבנו. להופעה שלנו במועדון ‘המרתף’ בא מהשירות שלו בצבא שכן שלנו בצפון הישן של תל אביב, שההורים שלו ושלנו היו מיודדים. הוא הציע שיצטרף אלינו. מכיוון שלא ידע לנגן, הסכמתי ללמד אותו לנגן בבס כדי שיחליף אותי, לאחר שהיה לי קשה לשיר וגם לנגן".
אלגרנטי וחבריו באו עם ראש פתוח. לאחר שהוא השתלב, כאמור, בביצוע מודרני ליצירה של באך, כשתגבר את הצ’רצ’ילים, הוא וחבריו נענו להצעה דומה לבצע לתוכנית טלוויזיה גרסת רוק מפתיעה ל"שיר העמק" (“באה מנוחה ליגע"), שירם של נתן אלתרמן ודניאל סמבורסקי משנות ה־30. “נהיה מזה עניין שלם, ולקחו אותנו לצילומים על חציר בשדות של קיבוץ", מעיד אלגרנטי. “הוכחנו שם שאנחנו לא סגורים בסגנון שלנו".
“לא היינו מנותקים ממה שהלך פה", מדגיש אלגרנטי. “לאחר שקודם לכן צילמו את הלהקה בביצוע אלתור ל‘דרור יקרא’ לסרט ‘השכונה שלנו’ של אורי זוהר, הוזמנו לשיר בסרטים של מנחם גולן ‘לופו’ (בגרסה האנגלית) ו’מלכת הכביש’, וגם בסרט ‘המשכנע’ של ראובן בר־יותם, שביים יחיאל נאמן. גם יצאנו להופעות באמריקה עם להקת שלום 72’, משהו בסגנון שונה ממה שהיינו מורגלים בו".
במהלך הזמן נשא אלגרנטי לאישה את מירי אורן, חברתו. היא נהייתה דוגמנית מצליחה בארץ ובחו"ל. בהיותם בגרמניה, הקליט שירים בגרמנית תחת השם "אל־גרנט", בשעה שהיא דגמנה בתצוגות אופנה.
כשהם חזרו ארצה, אלגרנטי, שבינתיים החל להלחין שירים לעצמו ולזמרים אחרים, נקלע לפרשת דרכים שיש הרואים בה החמצה מצדו: הדוגמנית היפה הפרטית שלו החלה לשיר איתו בהופעות. שיא הקריירה שלהם כצמד היה בפסטיבל שירי הילדים של 75’, שבו הם זכו במקום הראשון עם השיר “הסעודה של הדובה", עם לחן שלו למילים שכתבה רותי ספרוני, הזכורה כמחברת השיר “בשמלה אדומה".
התרעות פיקוד העורף