"אני ציונית בלי מרכאות", מצהירה בלי למצמץ הפסנתרנית וחוקרת המוזיקה ד"ר אסתרית בלצן. "נמאס לי מהנסיונות לגמד את הציונות. אני ממש אוהבת את הארץ הזאת. אלמלא כן, יכולתי ליהנות מקריירה בארצות הברית. יש לנו ארץ נפלאה, אבל בשנים האחרונות קורים בה דברים איומים מבחינה תרבותית ונגדם אני נלחמת עם הקונצרטים שלי, שהם כאש בעצמותיי".



בלצן אומרת ועושה. מה יכול להיות יותר ציוני ולא פחות מוזיקלי מאשר להגיש היום אחרי הצהריים בהיכל התרבות לרגל חגיגות ה-70 למדינה קונצרט מוסבר ראשון מסוגו לילדים על גלגולי "התקווה", ההמנון הלאומי, עם נגני התזמורת הפילהרמונית, בניצוחו של רונן בורשבסקי.



"כמו רבים מאיתנו במשך שנים חונכתי וגדלתי על כך ש'התקווה' שלנו גנובה מה'מולדבה' של המלחין הצ'כי בדז'יך סמטנה, פואמה סימפונית גדולה ויפהפייה, שנשמעת דומה לחלק הראשון של מנגינת 'התקווה'", מספרת בלצן. "כשהתחלתי לחקור את הנושא, גיליתי שהמקור של ההמנון שלנו הרבה יותר עתיק מהפואמה הצ'כית, שהיא מ-1878 והוא בא מתפילה יהודית ספרדית ישנה, שנקראת 'ברכת הטל' וחוברה בטולדו שבספרד על-ידי הפייטן רבי יצחק ברששת כבר במאה ה-14 ולאחר גירוש ספרד התגלגלה ברחבי אירופה".




כלומר, לא אנחנו גנבנו מסמטנה?
"אם כבר, אז ההיפך. בגלגוליה באירופה של המנגינה, כולל הפיוט 'יגדל אלוהים חי' והשיר האיטלקי 'פוג'י פוג'י אמורה מיו' ואפילו הסתננה לאחת מיצירותיו של מוצרט, היא הגיעה גם לסמטנה, שכתב שזאת מנגינה שמזוהה עם מנגינות נודדות במזרח אירופה".



"לאחר שאני מזכה אותנו מהגניבה ומספרת על המנונים של עמים אחרים אני שואלת בעקבות קושיות הפסח במה השתנה 'התקווה' שלנו מכל ההמנונים", היא מספרת. "בניגוד להמנונים אחרים, לנו יש המנון שיודעים מי חיבר את המילים שלו - נפתלי הרץ אימבר - אבל אין מחבר מסוים למנגינה שלו, שהיא אגב במינור, כיאה לעם שהוא מיעוט קטן ולא במאז'ור כמו אחרים. את הדוגמאות מבצעים החזן והזמר שי אברמסון ומקהלת 'בת קול' בניצוחה של ענת מורג".



"הפזמון של 'התקווה', עם 'עוד לא אבדה תקוותנו', שלא מופיע בכל הגלגולים דלעיל, זה סיפור אחר", מדגישה בלצן. "המקור שלו, לא תאמינו, הוא ב...שיר-עגלונים רומני ומי שהדביק את החלק הזה של המנגינה ל'התקווה' בשלהי המאה ה-19 זה שמואל כהן, מחלוצי ראשון-לציון. לדבריו, זה קרה, כשמחבר 'התקווה', אימבר, התארח במשך שלושה חודשים אצל משפחת הייסמן במושבה".



"אימבר, יליד גליציה, באוקראינה של היום, הגיע לראשון עם הפואמה שלו בת תשעת הבתים, שאותה חיבר ביאסי שברומניה בנדודיו באירופה כנווד וכבוהמיין לפני בואו ארצה", בלצן ממשיכה בסיפורה. "מה פתאום כתב פואמה כזאת? - אימבר היה נפעם לקרוא על הקמת המושבה הראשונה, פתח תקווה, ב-1878. 'תקוותנו', כך קרא אימבר בן ה-22 דאז ליצירה שלו".

ד"ר אסתרית בלצן. צלם : דניאל בר און



בקונצרט לילדים אין בלצן מסתפקת ב"התקווה" ומביאה בביצועים סימפוניים שלושה שירים המנוניים ברוחם - "אין לי ארץ אחרת" של אהוד מנור וקורין אלאל, "הנני כאן" של חיים חפר ודובי זלצר ו"כאן" (נולדתי) של עוזי חיטמן. בסוף הקונצרט אמור הקהל לקום ולסיים את האירוע בשירת "התקווה".



הקונצרט הזה הוא גרסה מקוצרת של מופע "התקווה" המצליח שלך למבוגרים?
"הו, לא. (בחיוך) אולי נכון יותר לומר גרסה... מצונזרת, כי אימבר היה שובב לא קטן - שתיין, שחצן, שקרן ורודף נשים - ואי אפשר לספר הכל לילדים, גם לא על סופו העצוב באמריקה בגיל 53 בלבד. זה במופע למבוגרים, שאיתו הגעתי לחמש יבשות בשנים האחרונות".