הומור הוא עניין רציני. קלישאה שתמיד מוכיחה את עצמה, ונדמה שבאופן מיוחד במוזיקה הישראלית. לא ערכתי מחקר אמפירי בנושא, אולם ברור שבמוזיקה שלנו ההומור הוא כינור מרכזי, במיוחד בהשוואה למה שקורה מעבר לים. אין כמעט גיבור מוזיקלי מקומי שלא תמצאו במוזיקה שלו איזשהו הד לעניין הזה. אני לא מדבר בהכרח על שירים מצחיקים ממש אלא על סוג של קריצה, מבע מחויך. מספיק שנזכיר שהלהקה האהובה ביותר בדברי ימי ישראל, כוורת, יצרה בעצם שילוב של שירים ומערכונים, ולא פעם גם השירים עצמם נהנו מפאנצ'ים הומוריסטיים. אין ספק, מסיפורי פוגי אפשר ללמוד.

ולכן אחד הדברים שביקשנו להבין בפרק הראשון של הסדרה החדשה “צליל מכוון" (שתשודר החל מסוף החודש בערוץ כאן), היה ממה נובע השימוש המוגבר הזה בהומור במוזיקה. ועד כמה מדובר בתופעה ישראלית ייחודית. קובי אוז, שמגיש את הסדרה (שאותה כתבתי וערכתי. במאית: יעל אלרוד. הפקה: אולפני הרצליה), הצליח לדלות מעשרות המרואיינים כמה הבחנות מרתקות במיוחד.

קודם כל, למדנו שההומור בישראל הוא סוג של “פותחן". כזה שמקל על הקהל לקבל ולעכל סגנונות מוזיקליים חדשים, או מוזיקה מורכבת שמוגשת במעטפת מחויכת. למשל, “למרות הכל" של כוורת. מוזיקלית, מדובר בקטע רוק פרוגרסיבי מורכב ומפותל מאוד. אבל הם בעצם שרים על זה שהצליחו להגיע להופעה ברגע האחרון. בכלל, כוורת היא ניסוי מרתק במורכבות מוזיקלית, שהוגשה על מצע של צחוקים. או שק של סנטימנטים. סגנונות מוזיקליים חדשים כמו רגאיי או היפ הופ החלו לחדור לתודעה הקולקטיבית דרך שירים מחויכים. דורי בן זאב היה תחנה מרכזית בדרך לשינוי, עם שירים כמו “למון טרי" (רגאיי עברי) או “ואתם רוקדים" (פאנקי נצחי). ואפילו “האשם תמיד" של יאיר ניצני, שהוגש כדאחקה, היה מחלוצי ההיפ הופ המקומי (ומוזיקלית אכן נבנה ככזה לתפארת בידי יזהר אשדות).



קובי אוז עם יהודה קיסר. יח"צ

גורם אחר לשימוש ניכר בהומור בתוך המוזיקה הוא כמובן האישיות של היוצר עצמו. או כמו שאלון אולארצ'יק מסביר בחן בסדרה: “זה פטנט כזה, הומור. בשביל אנשים עם סוג של חוסר ביטחון". דני סנדרסון, למשל, מודה שאם היה קצת יותר גבוה ויפה תואר, בהחלט ייתכן כי המוזיקה שלו הייתה פחות מצחיקה. אולארצ'יק מסביר שאם היה לו קול גדול כמו של פלסידו דומינגו, הוא לא היה נאלץ להשתמש בכל כך הרבה הומור. וקובי אוז עצמו מדבר על עולמם של הנמוכים, שתמיד צריכים לספק סוג של פיצוי, כזה שנוטה להתבטא גם בבדיחות.

אבל נמוכים וחסרי ביטחון יש בכל מקום. והשאלה היא מה מיוחד דווקא בישראל, שהגביר את מינון ההומור במוזיקה שלה. דורי בן זאב מסביר יפה שמראשית ימי המדינה להומור היה פה תפקיד מרכזי של ספק מורל. “לרומם", בלשונו. זאת הסיבה לכך שהלהקות הצבאיות, משחר היווסדן, שילבו בין שירים ומערכונים כדי לבדר את החיילים המרוטים.

והחיבור הזה עובר, ממש כחוט השני, לאורך כל דברי ימי המוזיקה שלנו. בהתחלה עם הרכבים כמו התרנגולים, בהמשך עם כוורת כמובן, אבל גם בעשורים שהגיעו בהמשך. טיפקס הייתה להקה כזו, לתיסלם היו תמיד נגיעות הומוריסטיות, הדג נחש עושים היפ הופ ציוני עם קריצה וגם גיבורי הרגע - סטטיק ובן־אל - משתמשים במינונים גבוהים מאוד של חיוך. “אני לא יודע לאן היינו מגיעים בלי ההומור", מודה המפיק שלהם ג'ורדי, שמתראיין לסדרה. “אני רוצה להגיע לכל אחד ואחד במדינה, וההומור עוזר לי לעשות את זה". ומה שהחל כמורל, המשיך כאמצעי לשמירה על שפיות. יוני רכטר, למשל, מסביר בסדרה שבמדינה אחוזת שיגעון, ההומור הוא אמצעי כמעט הכרחי ליצירת שגרה.

וישנה גם הגישה הצברית המסורתית, של לא לקחת את עצמך ברצינות יתר, שמזמינה שימוש בהומור. הומור כאמצעי להגיד: או–קיי, אני שר עכשיו שיר אהבה, או שיר עם מסר חשוב, אבל חבר'ה, פרופורציות. אני יודע שאני לא כזה מוישה גרויס. בנקודה הזו אין מנוס מלחזור למלך הז'אנר, סנדרסון, שכתב את אחד משירי האהבה הכי גדולים שהיו כאן, “היא כל כך יפה", אבל נמנע במכוון מללכת עד הסוף עם הרגש. “זה קורה רבות, גם במשפחות טובות, ילד אוהב אישה" הוא לא בדיוק טקסט שנועד להמס לבבות.

בפרק הזה יש עוד נקודה חשובה. בסדרה “צליל מכוון" ביקשנו לבדוק, כיאה לשמה, את המעטפת המוזיקלית. כלומר, לא רק את הטקסט והלחן, שתמיד זוכים לכל תשומת הלב, אלא גם את הדרך שבה הם נעטפו. הנגינה, ההפקה המוזיקלית, צורת השירה. מה שמוליך לשאלה הבאה: האם יש גם צליל מצחיק? ללא מילים? תשובות מעולות אפשר לקבל בשירים כמו “יש לי סימפטיה" של שלמה גרוניך, או “גלים גלים" של אולארצ'יק.

קובי אוז עם שי להב ושלמה גרוניך/ יח"צ

***

כשניגשנו לעבודה על הפרק שעוסק במוזיקה אמונית בתוך המוזיקה הישראלית, נקודת המוצא שלי הייתה ברורה למדי. חשבתי שהיהדות פרצה לתוך המוזיקה באופן משמעותי רק החל משנות ה–90, עם גל המוזיקאים החוזרים בתשובה שהצטרף לנחשול הישראלים שחזרו מהודו והחלו לחפש משמעות. ושקודם לכן מוזיקה יהודית הייתה סגורה בכל מיני מגירות לא משמעותיות במיוחד כמו פסטיבל הזמר החסידי, או הופעות אקזוטיות של הרב שלמה קרליבך. כשהתחלנו לצלם, הבנתי שטעיתי בגדול.

כמעט כל מוזיקאי שהתראיין בסדרה דיווח על ערוץ ישיר כלשהו בינו ובין היהדות. לפעמים זה לא מוצג באופן מוחשי במוזיקה שלו אלא במחשבות אינטנסיביות על הבורא (כפי שהדבר בא לידי ביטוי במונולוג המרתק של ארקדי דוכין על אלוהים), או בסוג של הכרת תודה והבנה שכמוזיקאי אתה מעין כלי שרת או מתווך של כוח גדול בהרבה.

ולפעמים הצליל של בית הכנסת משפיע באופן ברור גם על המוזיקה עצמה, כולל במקרה של יוצרים חילונים בעליל. ואלה הרגעים הכי מרגשים. למשל, סנדרסון מדגים כיצד ההשכלה החזנית שלו בבית הספר היהודי בניו יורק השפיעה על “המגפיים של ברוך"(!); נורית הירש, שגדלה כילדה חילונית בתל אביב אבל כושפה על ידי הצליל של פרקי החזנות, מראה איך הוא עובר לאורך כל היצירה שלה (רמז: “בפרדס ליד השוקת"); ירדנה ארזי מספרת על המינון הגבוה של שירי תפילה השזורים בקריירה שלה, אף על פי שהיא חילונית למהדרין; גרוניך שבילדותו היה מאזין עם אביו לפרקי חזנות (ברדיו בשבת, ירחם השם) שילב כבר באלבום הבכורה שלו גרסה מעוררת מחלוקת של “אבינו מלכנו". ועוד ועוד. הצליל היהודי, מתברר, היה כאן תמיד, גם כשהמבצע היה הכי רחוק מניהול אורח חיים דתי.

מרגש לא פחות לגלות שזה עובד גם הפוך. כלומר, שהמוזיקה הישראלית משפיעה על הצליל היהודי ועל הזמירות בבתי הכנסת. זה טרנד של העשור האחרון, שבו עוטפים תפילות ומילות קודש בלחנים של שירים ישראליים פופולריים, כדי להנגיש אותם למתפללים ולהפוך את החוויה לקצת פחות חדגונית. בין הלהיטים הגדולים בתחום: “פרי גנך" של אלי לוזון ואביבה אבידן, “מרלן" של זהר ארגוב ואפילו “שיר אהובת הספן" של ריטה.

וברוח הדיון המוזיקלי, האם לאמונה יש צליל? כלומר, האם קיים דבר כזה “צליל יהודי"? כאן הדעות חלוקות. קלישאת הצליל היהודי לוקחת אותנו מיד לעיירה המזרח אירופית, עם הכליזמרים והכינור המייבב. אבל בפועל, כמו שמסביר הפייטן ליאור אלמליח, היהודים שאבו צלילים מכל גולה שבה התגוררו. כך שאותו “צליל יהודי" הוא בעצם מיש–מש של זהויות ותרבויות שונות בתכלית. אם תרצו, זה הייחוד שלו. השילוב הזה. צביקה פיק (שהיה לו בשנות ה–70 להיט אמוני גדול, “שמע ישראל") מסכם באומרו לקובי אוז: “אל תגרור אותי להגיד שהדברים העצובים הם האלמנטים היהודיים". תמיד פולני.

קובי אוז עם צביקה פיק. יח"צ

***

עד כמה נגן יכול להשפיע על שיר? שוב, אנחנו רגילים להתייחס רק למילים וללחנים. אבל תחשבו על זה רגע לעומק: בכמה מהשירים שאתם אוהבים אפשר לתמצת את הליבה של השיר - או את הייחוד והגדולה שלו - לרגע מוזיקלי אחד, שמבוצע על ידי נגן? יש לנו בסדרה פרק שמוקדש לצליל של הלהקות והנגנים במוזיקה הישראלית, שמלקט רגעים כאלה. תחשבו, למשל, על הסולו של יהודה קיסר בתחילת “נערי, שובה אלי" של מרגול. הוא הפך למותג לא פחות מהשיר עצמו. או על הפריטה של יהודה עדר, בתחילת “ירח" של שלמה ארצי, שבעצם התוותה את רוח השיר כולו.

ואם נישאר בארצי, חייבים לחזור לצליל הבלתי נשכח של הקלידים (רמי לוין) ב"תרקוד" וב"רוב הזמן את אשתי", שמהווה חלק עצום מהדנ"א של השיר כולו. כנ"ל לגבי הגיטרה של ארז נץ שפותחת את “שלל שרב" באופן מלכותי כמעט, ומסדרת לו המשך בטוח על השטיח האדום. ועוד ועוד.

בפרק הזה אנחנו בוחנים את יחסי הגומלין - והכוח - בין נגנים ובין עצמם בתוך הלהקה; את מידת חשיבותם מול המפיקים המוזיקליים, שהחלו להיות דומיננטיים מאוד משנות ה–80. ומה שאולי הכי מעניין - את דחיקתם בידי הטכנולוגיה, בעיקר בעשור האחרון.

בפרק יש סצינה מרתקת באולפנו של יעקב למאי, ללא ספק המפיק המוזיקלי הכי חשוב ומצליח בפופ המזרחי (ולכן בפופ הישראלי בכלל). למאי לוקח כמה מהלהיטים הגדולים ביותר בז'אנר בעשורים האחרונים, ומדגים כיצד כמעט כל הליווי המוזיקלי שלהם לקוח מסימפולים של כלי נגינה במחשב. כלומר, לא נוגן כלל באמצעות כלים חיים. הסימפולים האלה כל כך מדויקים היום, עד שאתה יכול לקבל סאונד של נגן ספציפי בלי להביא אותו לאולפן (יהודה קיסר, אשר פדי ועוד).

אבל כאן העלילה מסתבכת. כדי לייצר סאונד שבכל זאת נשמע כאילו נוגן בחי, צריך דור חדש של קלידנים שיודעים “לנגן" את הכלי המסומפל באופן שיישמע אמיתי. כלומר, לדעת לתת את המרווחים הלא תמיד אחידים ואת הכאילו טעויות קטנות בקצב. אומנות בפני עצמה.

רמי עזרא, עילוי בתחום, חובר בנקודה הזו ללמאי ומדגים את מיומנויותיו. אבל אז הוא מודה במפתיע שבאופן אישי תמיד יעדיף לשמוע נגינה חיה. למאי לא מתרגש ועונה שלא פעם הקליט לשיר גם נגנים חיים וגם את עזרא, ש"מנגן" את הכלי שלהם, ובסופו של דבר העדיף את הגרסה של עזרא, שנשמעת טוב יותר. זה מזכיר קצת את הוויכוחים בין אוהדי התקליטים, שטוענים שיש להם צליל יותר “אמיתי", ובין אנשי הצליל הדיגיטלי, שאומרים שמדובר רק ברומנטיקה נוסטלגית. מה שבטוח, היכולת של נגן בישראל 2018 להשפיע על הצליל המקומי קטנה בהרבה ממה שהיה פה בעבר.

וזה נכון גם לגבי הקונספט הבסיסי של להקה, שהולך ונעלם מהנוף הישראלי. עוד דיון שאנחנו מנהלים בסדרה. ברגע שאפשר לייצר כל סאונד של נגינה באופן ממוחשב, החבורה הזו של נגנים שנדחקת לוואן וחולקת בהכנסות (הזעומות ממילא) היא כבר סוג של דינוזאור על סף הכחדה. לא פלא שהלהקה הישראלית הכי מצליחה של השנים האחרונות היא בעצם סטטיק ובן־אל. כשקובי אוז שואל את חברי הדג נחש, אולי אחרונת הלהקות הגדולות שמצליחה לשרוד כאן, מה ההמלצה שהם נותנים לחברי להקה חדשה, התגובה האינסטינקטיבית היא “להתפרק".

קובי אוז עם הדג נחש.  יח"צ

***

כשמדברים בישראל על שירי מחאה, הדיון התקשורתי - לפחות עד לשנים האחרונות - חוזר תמיד לאותם שירים, שעוסקים באותם תכנים ועטופים באותו סגנון מוזיקלי. רוצה לומר, שירים פוליטיים, בדרך כלל מהמחנה השמאלי של המפה, במעטפת רוק'נרול. תסתכלו על כל הרשימות והמצעדים של שירי המחאה הישראליים, תמיד תמצאו בהם את שלום חנוך, אביב גפן, סי היימן, חוה אלברשטיין וכו'. בהתאמה, כבר קראתי כמה וכמה כתבות ששאלו מדוע אין מחאה במוזיקה המזרחית.

בפרק המוקדש למחאה אנחנו מפריכים את החלוקה ההגמונית הזו, קודם כל ברמת התכנים. עם כל הכבוד לשירי ה"די למלחמה", בישראל נכתבו לא מעט שירי מחאה חברתיים (“מיליונים" של אתי אנקרי, “בתוך נייר עיתון" של טיפקס ואפילו “מחכים למשיח" של שלום חנוך) וגם שירי מחאה על נושאים שלא היו בראש מהדורות החדשות, כמו “אל תקרא לי מותק" הפמיניסטי של קורין אלאל ואפילו “שירים פשוטים" של גרוניך. שיר מחאה תרבותי, פר אקסלנס.

גם הטענה על היעדר מחאה במוזיקה המזרחית היא פשוט מופרכת. שיר המחאה המשמעותי הראשון שנכתב כאן, כבר בסוף שנות ה–50, היה “לשכת עבודה" של ג'ו עמר, שדיבר באופן חד ומפורש על קיפוח עדתי. ועמר יצר שושלת, שעברה בעיקר דרך מוזיקאים ממוצא צפון אפריקאי, שנמשכה דרך שייך מואיז'ו, במובן מסוים גם שלמה בר, והגיעה עד ללהקות שפתיים וטיפקס, לא פעם גם לעמיר בניון. השושלת הזו זכתה להצלחה ולהשפעה גדולה בקרב הציבור הרחב, אבל לא נמצאה ראויה להכרה תרבותית ותקשורתית משמעותית.

ההתעלמות הזו לא נבעה רק מהתנשאות אלא גם מהפן המוזיקלי החמקמק של מחאה, שאנחנו עוסקים בו בסדרה. הרי אפשר להגיש את הזעקה הטקסטואלית באופן מוזיקלי ישיר וחופף, של לתת בראש (לכן הרוק'נרול נתפס פה כז'אנר המחאתי המרכזי). אבל אפשר גם להתחכם, ולתווך אותו באמצעות מעטפת מוזיקלית מרקידה, מלודית ואפילו מחויכת. תחשבו על “בתוך נייר עיתון" של טיפקס, שיר עם טקסט מריר שמוגש בעטיפה של ממתק; או על “איזו מדינה" של אלי לוזון, שמספר בסדרה איך הופיע באירועים שבהם פוליטיקאים רקדו לצלילי השיר שבעצם התנגח בהם.

הלחן והעיבוד, וזה נכון לא רק לשירים מזרחיים, משמשים כמעין סוכן כפול שמסייע למכור לקהל את הטקסט הקשה. אבל כדרכם של סוכנים כפולים, הם עלולים תמיד לבגוד ולהשמיט את המסר לטובת הכיף המוזיקלי. בדיוק כמו שמספר משה לוי על הקושי שלו לחזות באלפי צופים שמחים ומרקדים לצליליו הקצביים של “מחכים למשיח", מבלי שהם מודעים בכלל לאירוניה של הטקסט.

קובי אוז עם דני סנדרסון.  יח"צ

***

מה זה כבר לשיר? עניין פשוט. מגיע זמר, שקיבל במתנה קול נפלא, נעמד מול מיקרופון באולפן, נותן כמה טייקים, ויוצא כדי לקטוף את התהילה. לא ככה? הרי בגדול, זה מה שמראים לנו בתוכניות הריאליטי המוזיקליות (ורצוי כמובן שיהיה לו גם סיפור אישי סוחט דמעות). אבל זהו, שלשיר זה עולם ומלואו. זרוע אין ספור תהליכים, טכניקות וגם אנשי מקצוע שהם קריטיים לתוצאה הסופית.

בפרק המוקדש לשירה בסדרה אנחנו מדברים עם כמה מגדולי הזמרים שלנו על העניין. ריטה, למשל, מספרת איך היא “נכנסה לדמות" בשירים מסוימים, כולל שירה תוך כדי שכיבה על הגב; ריקי גל מצדה הלכה לקרוא את “החטא ועונשו" של דוסטויבסקי כדי להיכנס לאווירה קודרת לפני הביצוע באולפן. מנגד, ישי לוי מקפיד לשיר באופן אינסטינקטיבי. בלי להתכונן ובלי לחשוב מראש.

וכולם עובדים מול הפונקציה שלא זכתה עד היום למספיק הכרה, להלן - מפיק השירה. שהוא בדרך כלל גם המפיק המוזיקלי. דמויות כמו יהודה עדר, משה לוי, יזהר אשדות וכמובן לואי להב היו חיוניות בעיצוב אופן השירה של הזמר שאיתו עבדו. אצל להב התוצאות היו ברורות, דרך גל הזמרים ה"צרודים" שעברו תחת ידו (ריקי גל מספרת בסדרה שהתקשרה מבוהלת לגידי גוב, כדי לשאול אותו איך עמד בעומסים הקוליים שלהב הטיל עליו).

אבל יש גם הרבה השפעות קריטיות שהיו יותר קשות לאיתור. כך, למשל, עדר מספר בסדרה כיצד לחץ על שלמה ארצי בהקלטות האלבום “ירח" לשיר כמו שלמה “של פעם", מה שהתבטא למעשה בטונים גבוהים יותר של שירה. ומשה לוי מסביר כיצד הדריך את הבחור הצעיר והמאוד שנוי במחלוקת מבחינת כישורי הזמרה שלו אביב גפן, ובעצם עזר לו להמציא את עצמו כזמר.

וישנה גם סוגיית שימור הקול באמצעים מתישים של שיעורי פיתוח קול נצחיים, תרגילי נשימות והימנעות ממאכלים מסוימים ומהרגלים רעים. אבל לא אצל כולם. כשקובי אוז שואל את אלי לוזון אם הוא נמנע מלעשן, לוזון עונה בפסקנות: “כן, כשאני ישן".