ב־1948 עמד השחקן המנוח גדעון זינגר מול מיקרופון ישן ובקול רציני ופלמחניקי שר לתוכו את "הרעות", שחיבר חיים גורי ללחנו האלמותי של סשה ארגוב. ובימים ההם שותתת הארץ תקומה ודם. חמש שנים לפני כן עוד קעקעו מספרים על זרועות, שנה קודם עמד דוד בן־גוריון על פודיום מאולתר והכריז על הקמת המדינה.
השיר הוא רכבת הרים של ממש. בתחתית סולמה אובדן בנינו הטובים, שכן הלכו הם ו"נותרנו מעט, מה רבים שאינם כבר בינינו", וככל שנוסעת הרכבת מעלה, ככל שהיא מטפסת במעלה הר הגאווה, הרעות והאחדות הלאומיות, לא יכול השומע שלא לעלות איתה יחד, ובפסגת ההר לצעוק את המילים: "אך נזכור את כולם, את יפי הבלורית והתואר. כי רעות שכזאת לעולם לא תיתן את לבנו לשכוח. אהבה מקודשת בדם, את תשובי בינינו לפרוח". ולא יכול האדם לא לשתוק, לא יכול לא לעצור לרגע את יומו, את המצב שבו הוא שרוי ואת בעיותיו, ולהתאחד עם השיר, להביט על רגבי מולדתו. וגם אם הוא ביקורתי כלפיה וכלפי מנהיגיה לא פעם - הוא לא יכול לא להניח את אלו בצד ולעמוד איתן וגאה לזכרם של הנערים שלא שבו משדה הקרב.
מרסל מוסרי
אורי אבנרי הציע בשעתו, מיד לאחר מלחמת ששת הימים, כשהיה חבר כנסת, להפוך את "ירושלים של זהב" להמנון, במקום "התקווה". אחר כך אומנם טען שאם הצעתו הייתה מתקבלת, הוא היה פועל לשינוי "השורות הלאומניות בשיר" (אלו שמתעלמות כביכול מזכויות הערבים). נו, טוף. הוא חיבק את השיר הגדול הזה באהבה מוחלטת, לפני מלחמת ששת הימים ולאחריה. ואכן, "ירושלים של זהב" הוא לא רק שיר נפלא ומרגש מאין כמוהו, בגרסתו המוקדמת ("איכה יבשו בורות המים") ובגרסתו המאוחרת ("חזרנו אל בורות המים"), אלא גם שיר שהוא כולו ארץ ישראל האבודה, היפהפייה והנשכחת.
התרעות פיקוד העורף