"אני שגריר של שלום", הוא אומר לי וצוחק, "אני באמת לא חושב שיש לי זכות לבקר את הפוליטיקה בישראל. אחרי הכל, אני לא אזרח ישראלי, אף על פי שיש כאלה שטועים לחשוב כך. כל עוד לא עשיתי עלייה ואני לא גר כאן בקביעות, אני לא יכול לשפוט אדם לטוב או לרע".
"אתה מתכוון לראש הממשלה בנימין נתניהו?", אני מותחת קצת את הגבולות ומסבירה שזו העבודה שלי. מסיאס שוב צוחק, הפעם נראה שהוצאתי אותו קצת משלוותו והוא טופח לי בחיוך סבאי נוזף על הכתף. הוא איש חביב, חייכן ומלא אהבה, מרבה לצחוק בקול ולתבל את סיפוריו בבדיחות אוף דה רקורד. "אני מחובר לישראל בכל נים בנפשי, ומה שטוב לעם טוב גם לי", הוא מסביר ומספר עד כמה הוא מתרגש בכל פעם מחדש כשהוא רואה את הים של תל אביב. על ביבי כמובן עוד נדבר בהמשך, גם על סיפור העלייה שתמיד הצהיר שיעשה אבל עדיין לא עשה בפועל.
מי שהיה כאן בשנות ה־90 מכיר אותו היטב מהמעגל של דן שילון, אבל את פרסומו הגדול הוא עשה עוד בשנות ה־60, כשהפך לאלביס פרסלי של יהודי צפון אפריקה, שראו בזמר האלג'יראי את הסמל למולדת האהובה.
הרומן שלך עם הקהל הישראלי החל ביום העצמאות ה–19 של המדינה, והנה אנחנו כבר חוגגים 70. 50 שנה ואתה נראה כמעט אותו הדבר, לא יודעת אם אפשר לומר זאת גם עלינו.
"האמת היא שהגעתי לישראל בשנת 1965, שמוליק צמח זיכרונו לברכה הביא אותי ארצה לביקור ואחר כך חזרתי שוב כמה שבועות לפני מלחמת ששת הימים למופע מיוחד עם ננה מושקורי ופיט סיגר באצטדיון רמת גן. אפשר לומר שההופעה הזאת שינתה את חיי בכל כך הרבה מובנים. פגשתי שם את המפיק של פיט סיגר שראה את ההצלחה העצומה ותגובות הקהל הישראלי ומיד שאל אותי אם אני פנוי בפברואר 1968 להופעה בקרנגי הול. אמרתי לו שכן, אבל לא האמנתי שזה יקרה. הייתי המום. אחרי כמה חודשים הוא התקשר וסיפר לי שיש לי הופעה בקרנגי הול, אבל לא נמכר אף כרטיס. לא התרגשתי. התכוונתי כבר לחזור לצרפת לשקט שלי, גם כך לא תכננתי שתהיה לי קריירה בינלאומית. אבל הוא לא היה מוכן לוותר.
"הוא לקח תמונה שלי מצולם עם משה דיין אחרי מלחמת ששת הימים, עם טלית ותפילין, הדפיס ופיזר אותה בברוקלין בכל תיבות הדואר של חברי הקהילה היהודית עם טקסט קצר עלי. זה עבד, האולם היה מלא. יום למחרת ההופעה קיבלתי תמונה גדולה ב'ניו יורק טיימס' ומאז אני נוסע להופיע בכל רחבי ארצות הברית כמעט בכל שנה. הכל בזכות ההופעה הראשונה בישראל, ואת זה אני לא אשכח לעולם".
אין פטריוט גדול יותר ממסיאס. הוא הופיע כאן בכל המלחמות, ממלחמת ההתשה ועד מלחמת לבנון. "במלחמת ההתשה עמדתי על משאית, וחיילים הקיפו אותי. במלחמת יום כיפור עברתי ממוצב למוצב וכמעט נפגעתי. זו התרומה שלי לעם הזה". כשהוא מדבר על המדינה, עיניו נוצצות, "אני אוהב את האנשים כאן, הישראלים נפלאים, ואני רוצה לחבק כל אחד ואחד מכם". הוא מתרגש במיוחד כשהוא מזכיר את צה"ל: "אני קורא לצה"ל המשיח. זה צבא של הגנה, לא צבא שתוקף. אני לא אוהב צבאות בעולם, אבל את הצבא שלנו אני מעריץ, הם שומרים על המולדת".
הוא אומנם שר הרבה בעברית, אבל מעדיף שנקיים את הראיון באנגלית. "עוד לא למדתי לדבר כל כך טוב בעברית. אולי יום אחד זה יקרה". בקריירה הארוכה שהוא מטפח גם בישראל, הספיק לשתף בעבר פעולה עם זמרים ישראלים בולטים כאילנית, חיים משה, ירדנה ארזי ויסמין לוי, הקליט גרסה משלו ללהיט "זינגרלה" של להקת הפסגות, ולחן שלו (לשיר "כינורו של אבי") הפך בישראל ל"מרלן" של זהר ארגוב. "אני אוהב אומנים ישראלים. גם את הצעירים כמו יוסי אזולאי, שיראל ויעל לוי".
על השלום שטרם הגיע הוא לא מפסיק לדבר, מאמין בכל לבו שזה אפשרי ומזכיר לי קצת את שמעון פרס באופטימיות הנצחית שלו. פרס ומסיאס היו חברים קרובים מאוד, "הוא היה חבר נפש שלי, בכל פעם כשהייתי מגיע ארצה הייתי פוגש אותו והיינו צוחקים ומדברים שעות. הוא לקח אותי לשדרות לקונצרט של יהודים וערבים למען השלום. לא אשכח את הפעם שהוא הגיע לראות אותי באחד הקונצרטים שערכתי בירושלים. פרס כבר היה נשיא המדינה וכשגיליתי שהוא בקהל הזמנתי אותו לבמה. אני זוכר שאמרתי לקהל, "הוא האבא שלי". שמעון לקח את המיקרופון וענה: "אני לא אבא שלך, אני אח שלך". אבל הוא בכל זאת היה אבא. האבא של ישראל אחרי בן־גוריון".
האמרגן שמוליק צמח ז"ל היה זה שהפגיש ביניהם לראשונה, ובעצם הפיק את כל הופעותיו של מסיאס בישראל מאז אותה הופעה מיתולוגית לפני קצת יותר מ־50 שנה. השנה סוגר מעגל בנו של צמח, יואב, שמלווה את מסיאס החבר הקרוב של אביו בסיבוב ההופעות הנוכחי.
התרעות פיקוד העורף