לקראת חצי גמר האירוויזיון שייערך הערב, תפסנו לשיחה כמה אנשים שסופרים את השעות כל השנה בהמתנה לתחרות: אברהם (43), טל בנדרסקי (17), מאזור הדרום, גיל לאופר (24), שמתגורר בשוודיה (ובמקור מהוד השרון), וטטיאנה גולדווארג (23) מבאר שבע.
כל אחד מהם זוכר בבהירות את האירוויזיון הראשון בו צפה. “אירוויזיון 1999, שנערך בירושלים, אחרי הזכייה של דנה אינטרנשיונל", אומר לאופר. "הייתי אז ילד בן 5, והקליק היה מיידי. הרגשתי שאני טועם את העולם – את כל הדגלים, השפות הצבעוניות והתלבושות. כשהגיע הרגע לבחור יעד לטיול בר המצווה שלי, לא היתה שום התלבטות, בחרתי ביוון, לאירוויזיון שנערך שם".
בנדרסקי: “ההורים שלי ממוצא אוקראיני, ובשנת 2004, כשהייתי בן 4, אוקראינה זכתה בפעם הראשונה. זו הייתה גם הפעם הראשונה שבה ישבנו יחד כמשפחה וצפינו בתחרות, ומאז, בכל שנה אני ואחותי צופים באירוויזיון באופן קבוע".
אברהם: “הייתי בן 5 כשצפיתי לראשונה באירוויזיון 1979. אני ואחותי ראינו את התחרות בטלוויזיה קטנה בשחור־לבן ובשקט - כדי שההורים לא ישמעו, כי כבר היה מאוחר. זה היה בירושלים, והיה אז הייפ סביב התחרות, ומשם זה המשיך".
גולדווארג: “כילדה הייתי צופה באירוויזיון בכל שנה, אך הזיכרון הראשון והמשמעותי שלי מהתחרות הוא הביצוע של שירי מימון ב־2006".
לאופר: “חס וחלילה. גם אם היו לי דברים שסיכנו את העניין, כמו לסגור שבתות בצבא, איכשהו הכל הסתדר. ככל שהשנים עברו, ובמקביל להתפתחות הטכנולוגיה, הידע שלי בתחום גדל. מבחינתי, האירוויזיון היה גם עיסוק לכל דבר. כתבתי באתר חדשות בינלאומי לאירוויזיון שנקרא ECS TODAY. הצטרפתי לצוות האתר כשהייתי בן 14, אחרי שהנחיתי את קדם האירוויזיון בארץ יחד עם צביקה הדר ב־2008, ואחרי שהשתחררתי מהצבא כבר נסעתי למקומות שונים בעולם כדי לסקר אירועים".
אברהם: “יש לי ותק של 39 שנה בצפייה באירוויזיון, ומעולם לא הפסדתי תחרות. היום אני כבר צופה בקדם־אירוויזיון של כל מדינה שמשתתפת בתחרות, ובכל שבת אני צופה עם חברים מהקבוצה בפייסבוק בתחרויות מהעבר".
עד כמה אוהבים החבר'ה האלה את התחרות אפשר ללמוד מלאופר, שמצא דרך ייחודית לבטא את יחסו לתחרות: “יש לי קעקוע על היד של המילה UNDO, שזה שם השיר של שוודיה מ־2014. אני מאוד מתחבר לסיפור מאחורי השיר, וזו היתה הדרך שלי להנציח את אהבתי לאירוויזיון, דרך סיפור אישי".
חובבי ז'אנר פחות נלהבים מסתפקים בהשתייכות לקבוצת הפייסבוק. “הקבוצה נקראת INFE ISRAEL – והיא הקבוצה הרשמית לחובבי האירוויזיון בישראל'", מספר אברהם, שמנהל את הקבוצה בשנתיים האחרונות. “במסגרת הקבוצה אנחנו עורכים פיקניקים ותחרויות קריוקי, וחלקנו נפגשים בכל שבת. החובבים שהם לא ‘הארד קור' מתעניינים בקבוצה בעיקר לפני התחרות, אבל הפעילות שלנו היא אינטנסיבית כל השנה".
בנדרסקי: “הייתי מציע להם לטפל באורות, הקטע של הלייטינג מאחוריה, כי ההופעה לא מרימה כמו ההופעה בישראל. זה לא משוחרר ופאן מספיק".
גולדווארג: “הסרטון שנחשף כולל רק הצצה של 30 שניות לביצוע של נטע וצולם מזווית מוגבלת, וקשה לשפוט לפיו. הדבר היחיד שהייתי ממליצה להם לעשות הוא לקרוא טוקבקים של חובבי אירוויזיון מרחבי העולם ולקחת הערות בונות. אני ממש מקווה שנטע תעשה שימוש בכל הבמה הגדולה שעומדת לרשותה ותזוז יותר, כדי לתת את ההופעה הכי גרנדיוזית ומרשימה שלה".
לאופר: “כמי שסיקר את התחרויות כעיתונאי, זה בעייתי לשפוט ביצוע על סמך 30 שניות מזוויות צילום אחת, כי זה מאוד מוגבל. אבל צריך לזכור שההשתתפות באירוויזיון היא הרבה יותר רחבה וחשובה מההופעה של נטע. יש לה גם חשיבות לאומית – כי אלה שלוש דקות שמייצגות את ישראל בצורה שהיא חיובית, בלי מלחמות, בלי סיקורים מוטים בתקשורת, שלוש דקות שבהן אנחנו מדינה נורמטיבית כמו יתר המדינות ונטע מייצגת באופן יוצא מן הכלל את הייחודיות שלנו על הבמה ובפני כל העולם. זה משהו שאפשר רק להתגאות בו, לא משנה מה תהיה התוצאה".