ובכן, עשינו את זה. רק חסר היה שלא. אם לא כן, אחרי מסע שכנוע עצמי חסר תקדים, שישראל חייבת לזכות לאחר בצורת של עשרים שנה בזכייה באירוויזיון, במדינת מאניה-דיפרסיה כשלנו, תוך כדי תנודות עצבניות בין מצבי-רוח קוטביים, לא מן הנמנע שאי אלה מהחבר'ה היו קופצים, לא עלינו, ממרומי מגדל שלום במקום אל בריכת עיריית תל-אביב.
ביבי, כפי שקראה לו נטע בסחבקיות, מרוב התלהבות לברך, לא חשוב על למה, הוא, כמו אח"מים אחרים שהתקשרו לקלס ולשבח את הזוכה המאושרת, לא שם לב לכך שהצעצוע-של-שיר נקרא "Toy" בלי מילה עברית לרפואה ("חוץ מ-א א א אני לא בובה", כמובן). מה יש, הזמר הפורטוגלי יכול היה לנצח אשתקד בשפת אבותיו ולהביא את האירוויזיון לראשונה לארצו, ואגב כך דיבר לא יפה על נטע שלנו, ששרה באנגלית. היכן אליעזר בן-יהודה כשצריך אותו.
יצוין שלרובו של השיר היה לחן סוחף דיו, מקצה שיפורים ראוי לציון ל"גולדן בוי". אולי יסכים הדייר מרחוב בלפור, שאפשר היה לנצח בלי קרקורי התרנגולת (האמנם משנים את שם השיר ל"ריקוד התרנגולת"?) והפרצופים המוגזמים של נטע. הלו, זאת תחרות זמר, לא במת הצחקות. כאן המנצחת שלנו נגררה לכך דווקא באירוויזיון רגוע, יחסית, נטול מפלצות, לשם שינוי, פרט לזמר ההונגרי, שכמעט דרדר את קולו למצב של טוטאל-לוס ולהשתוללות המסוימת בהופעתה של נציגת סלובניה. לאה סירק, זה שם יהודי, זה?
התרעות פיקוד העורף