"ליוויתי חברה שלי לבקו"ם בזמן שבנה התגייס לצבא, וזה היה הטריגר שהציף אותי ונתן לי את הרעיון לכתוב את השיר הזה. ראיתי את כל המשפחות מרוגשות, האמהות בוכיות והילדים עולים על האוטובוסים והולכים לצבא", מספרת ברגר. "אין אמא שלא מזדהה עם המילים שמתארות את הפחד והחרדה מלשלוח את הילדים לצבא. זה משהו שמאחד את כולנו במציאות המטורפת שבה אנו חיים במדינה שלנו. כשכתבתי את השיר, ראיתי את הילדים שלי מול עיניי".
ברגר (47), שמלווה את הפסקול הישראלי קרוב לשלושה עשורים, נחשבת לאחת מאושיות הרוק הבולטות בארץ, אבל עכשיו היא אומרת: "המילה 'רוק' היא מילה די מיושנת באיך שתופסים אותה. אני חושבת שרוק זה כבר לא מוזיקה של דיסטורשנים ורעש. אני כבר הרבה שנים לא עושה רוק עם דיסטורשנים. אני חושבת שרוק היום הוא יותר גישה: אדם שעולה לבמה, איך שהוא עומד על הבמה ואיך הוא אומר את הדברים שיש לו להגיד. ברוק יש משהו חצוף ומחאתי. יוצר רוק מדבר על דברים שפחות מדברים עליהם. גם ב'בן חייל' עשיתי את זה. אני שואפת לדבר על הדברים שלא מדברים עליהם. בשבילי זאת תמצית המושג רוק".
ביום שבו דיברנו היא הייתה בעיצומן של הכנות ליום הולדתו ה־9 של בנה, גור. "האמהות שינתה אותי מקצה לקצה", היא מספרת. "כשהתחלתי את הקריירה, רציתי לבלוע את העולם. הייתי ילדה בת 22, די נאיבית וקצת מופרעת. אחרי שנעשיתי אמא, אני עדיין רוצה לבלוע את העולם, אבל ממקום אחר, יותר מלא ביטחון ויותר מחושב ושקול. אני לא חושבת יותר על הצלחה חסרת תכלית. כנראה התבגרתי".
התרעות פיקוד העורף