"אל נבקש הכל לדעת/ אל נסתקרן לגבי המחר/ יש לפעמים שסיבה לא נודעת/ יש לפעמים שנסתר הדבר/ יש דברים נסתרים/ לא נבין לא נדע/ נעשה גם דברים/ שנראים בלי סיבה/ לא צריך כל דבר/ לחקור ולשאול/ לפעמים גם מותר/ לא לדעת הכל...”



כך נפתח השיר אפוף המסתורין, מהמרגשים ביותר בזמר העברי, אקורד הסיום בקריירה הטרגית של זוהר ארגוב, שיש הקוראים לו “אל נבקש” ויש הקוראים לו “יש דברים נסתרים”. לאן נעלם המלחין שלו, משה נגר, מגדולי היוצרים בזמר הים־התיכוני? ומי היא תמי לוי, התמלילנית האלמונית שלו? ההייתה או אולי הומצאה?



את נגר, כיום בן 71, מי שחתום גם על “מה לך ילדה”, להיט ענק נוסף, אנחנו מאתרים כשהוא חי בתנאי מצוקה בקרוון שכור בעיבורו של מושב סמוך ללוד. במרחק לא רב ממנו מתגוררת תמי לוי, הנחבאת מאחורי השיר של חייה. כ־30 שנה לא התראו. “אני ממש לא יודע איפה היא”, אומר נגר ומסביר בגרסה מעורפלת כיצד מסרה לו דודתה, אז עובדת קול ישראל בירושלים, את מילות השיר, שאותו הלחין תוך שבוע.



נגר נדהם לשמוע ממני את גרסתה של לוי ולפיה, היא, ילדה שהתעניינה בנסתר ובמופלא ו”קראתי הרבה במקרא, בעיקר את ספרי משלי וקהלת”, כתבה את השיר בגיל 12 בלבד. “לא ייתכן שילדה כתבה שיר עם עומק כזה”, הוא סבור.



“הייתה זאת דודתי המנוחה, מזל מזרחי, אשר עבדה ברדיו, ששכנעה אותי למסור את השיר להלחנה”, היא מספרת.





“היינו אז בשלב מתקדם של הקלטת ‘הדרך הברוכה’, האלבום האחרון של זוהר”, מעיד נגר, שהלחין כמחצית משירי אותו אלבום. “אין ולא הייתה רותי בן־יהודה, המצוינת כמחברת המילים של שירים אלה, הרחוקים ברמתם מ’אל נבקש’. כשהבנתי, שעם שמה, רותי אקוקה, לא נגיע רחוק, הצעתי לאמץ את שמו של מחיה השפה העברית. אגב, בעניין של שמות, הלך לי פחות עם זוהר. כשעלה הרעיון לשנות מעורקבי לשם עברי, הצעתי ללכת על הר־גוב, אבל זוהר וברכה, אשתו, התעקשו על ארגוב. לא עזר לי שאמרתי שכבר היה מלחין כזה. הם ניצחו”.



בחזרה ל”אל נבקש”: “הקלטנו את השיר ב־87’, באולפני ‘קיסר’”, משחזר נגר. “זוהר היה במצב רוחני מאוד ירוד והיה לי קשה להביא אותו לרמפה הרצויה. במצב דאז היו בשירה שלו המון התחננות וכאב. הקלטנו שורה־שורה, כשכל פעם הוא חזר אחריי, לאחר שהגיע לאולפן מבלי שהכיר בשיר מילה. זאת, אגב, לאחר שהקלטנו סקיצה ראשונית אצלי בבית. כדי לעודד אותו, קנינו לו פיצוחים”.



“למעשה, לא הספקנו להקליט את השיר כמו שצריך”, מציין מעבד האלבום (עם חיים חדד), אריה ברקוביץ’. “הקלטנו את זוהר על הקונסולה בחדר הבקרה, בתור ‘גייד’ (הקלטת ביניים), במחשבה שבשלב יותר מאוחר נקליט אותו מול המיקרופון בתוך האולפן. לזה לא הגענו. זוהר מת”.



“למרות המגבלות של ההקלטה, מכל הביצועים של ‘אל נבקש’, הביצוע המקורי של זוהר הוא הכי טוב”, משוכנעת לוי. “באחרונה, כשעברתי בשוק, בדיוק השמיעו את השיר בבית קפה, וראיתי איך שאנשים מגילים שונים עצרו כדי להקשיב. ריגש אותי איך שהשיר מדבר לכל אחד”.



מבחינת לוי, ההצלחה הנדירה של ‘אל נבקש’ הייתה חד־פעמית. “תמי הביאה עוד שירים, אבל אף אחד לא התקרב לרמה של השיר”, אומר נגר.


ואת, תמי?
“אחרי כמה ניסיונות, העדפתי להישאר מאחורי הקלעים. אם אני ממשיכה פה ושם לכתוב, אז למגירה. הכל משמיים. נראה לי שהייתי שליחה כדי להביא את מה שבשיר”.

משה נגר. צלם : מירי צחי
משה נגר. צלם : מירי צחי


ליווי עם פח

נגר נולד שנה לפני המדינה, בראשון לציון, והיה אחד מששת ילדיה של משפחה יוצאת תימן. “גרנו בבית מוקף בפרדסים ובשטחי חקלאות. החברים שלי שם היו ציפורים, כלבים וחתולים”, מעיד נגר, שעד גיל 10 היה ילד צנום ועטור פאות, מגמגם נוכח הצקות הילדים ומוזר. בגיל 3 התעוור בעינו הימנית כתוצאה מחוט ברזל שחדר לתוכה. עד היום מליטים את עיניו משקפי שמש נצחיים.

כששומעים אותו מצטט כיום בעל פה פרקים שלמים מהמקורות, בעיקר מהקבלה, קשה להאמין,שבגלל עבירות משמעת הועף מבית הספר בכיתה ה’ ולא חזר. הוא מצא מפלט במוזיקה. “מפוחית הייתה כלי הנגינה הראשון שלי”, הוא נזכר. קניית גיטרה מימן משליחויות בחנות פרחים ובאטליז, וזאת אף שהשכלתו המוזיקלית מסתכמת בארבעה שיעורי נגינה מתסכלים.

בגיל 10 עבר עם משפחתו לשיכון המזרח, במרחק שני רחובות ממשפחת עורקבי. “יום אחד ישבנו שם כמה חבר’ה וקילפנו תפוזים", הוא נזכר. "לפנינו עברה תהלוכה קטנה של ילדים מזמרים. בראשם צעד ילד, שליווה את השירה שלו בפח וראו עליו שלא היה ביישן. זה היה זוהר, הצעיר ממני בשבע שנים”.

במשפחת נגר לא בדיוק ידעו מה לעשות איתו, ובהיותו בן 13 שלחו אותו במסגרת חברת הנוער לקיבוץ נחל עוז. “לא הסתדרתי שם, ואני לא זוכר אם נזרקתי או ברחתי”, הוא אומר.

נגר, המוכר כאחד מחלוצי המוזיקה המזרחית, ניגן בלהקת רוק כבד, “תל אביב אקספרס” היה שמה, כשהוא, כיום עם קרחת בוהקת, היה אז עם שיער ארוך מאוד.

נגר לא גויס לצה”ל. לדבריו, לא היה שלם עם זה. “ערב מלחמת ששת הימים הלכתי לקצין העיר ברחובות”, הוא מספר. “'כולם שמה ואני לבד ברחוב’, טענתי. ‘נסתדר בלעדיך’, אמרו לי. טוב, זה היה הגורל שלי”.



בגיל 22 התחתן. יפה, קראו לרעייתו, בת למשפחה יוצאת מרוקו. אידיליה לא הייתה ביניהם, הגם שניסה איזה זמן למצוא פרנסה מחוץ למוזיקה. הם התגרשו. האישה נסעה לאמריקה וילדיהם, לימור ואדם, נשארו אצלו. “הכרתי אישה שהבטיחה לעזור לי לטפל בהם”, מעיד נגר, שאיננו בקשר הדוק עם ילדיו ועם ארבעת נכדיו. “אחרי שהתחתנו, לא רצתה את הילדים. מהר מאוד התגרשנו. אז הבנתי שזה קשה לי, חיי נישואים”.

שנים הופיע עם להקה. “אני לא זוכר מתי בדיוק התחלתי להלחין”, הוא מספר, ויש לא מעט עמימות בסיפורו. “נראה לי שזה קרה כשהופעתי עם הלהקה שלי באיזו חתונה. כשביקשו ממני לנגן טנגו, הייתי במבוכה. מה לי ולטנגו. אז אלתרתי משהו. כשראיתי שהקהל מבסוט ורקד, הבנתי שיש לי את זה”.

אז, במחצית הראשונה של שנות ה־70, צמח הלהיט מספר 2 שלו אחרי “אל נבקש”. “את ‘מה לך ילדה’ כתבתי לאחר שהסתבכתי קצת בעקבות הגירושים שלי”, נגר משחזר.“כשהיה עצוב לי, שרתי לבתי את השיר הזה. 'מה לך ילדה’ היה שיר ההופעות שלי. שרתי אותו כמה פעמים ברדיו, אבל לא היה לי שכל להקליט אותו בתקליט. למעשה, לפני זוהר, הראשון שיצא עם השיר בהקלטה מסחרית היה הזמר יחזקאל מטרי. הוא חשב שייבנה על שיר אחד ויפרוץ, אבל זה לא עובד ככה”.

אז, בשנות ה־70, הופיע נגר עם ציון גולן: “ציון היה הזמר הראשון שאיתו עבדתי. הוא הגיע אלי ישר מהשירות במקהלת הרבנות הצבאית. הייתה בינינו חלוקת עבודה. אני הייתי מלווה אותו בבס כשהיה שר בתימנית. כשנח, הייתי לוקח לידיים את גיטרת הסולו ומנגן לקהל מוזיקה לריקודים, גם שר מזרחית ושירים ביוונית”.

כאן מצטרפת דמות נוספת לסיפור: “שימי תבורי, שהכרתי, היה זה שהביא את זוהר. הוא היה מצטרף להופעות שלנו כזמר אורח. כשראיתי שיש בו משהו, הוצאתי לו ב־77’ בחברת ‘קוליפון’ את התקליטון הראשון שלו, שבו היו השירים ‘ילדה חיכיתי שנים’ ו’כל יום שעובר’. יאיר שרגאי היה המפיק המוזיקלי”.

שימי תבורי. צלם : אריאל בשור
שימי תבורי. צלם : אריאל בשור


“אף פעם, לפני ואחרי, לא היה לי קשר למוזיקה מזרחית”, מסייג שרגאי, מי שהיה באותן שנים בן בריתו המוזיקלי של שלמה ארצי. “בדיוק אז עבדתי ב'קוליפון’ עם גרי אקשטיין. יוסי מנחם ואיקי לוי היו הנגנים הנוספים. את נגר אני זוכר מאז בעיקר כבחור חביב וחייכן. וזוהר? ‘אני רוצה להקליט שירים כמו צביקה פיק’, אמר”.

נגר עמד ליד קו הזינוק של הקריירה המטאורית של ארגוב. “כשלזוהר ולברכה לא היה היכן לגור, ריחמתי עליהם, פיניתי להם את הדירה שלי ועברתי לגור בחדר מעל בית אמי", הוא מספר. "מרוב אנשים שבאו לשם, הדירה הייתה מלאה באנשים כמו תחנת רכבת וכשחזרתי אליה, היא הייתה די הרוסה”.

השידוך ביניהם לא צלח. “ראיתי שבזוהר יש משהו והחתמתי אותו אצל עורך דין לעשר שנים”, נזכר נגר, “חשבתי שאפשר להגיע איתו לגדולות. מה שהפחיד אותי בקשר בינינו היה שרץ מהר מדי. כשרצה לעבור לראובני, הזהרתי אותו שלא ייגע בחומר ושחררתי אותו מהחוזה. הוא לא עמד במילה שלו ונוצר בינינו נתק”.

התנתקת גם מהמוזיקה?
“זמנית. עבדתי בחשמל ובעבודות מזדמנות. היו לי חיים רגועים. מתישהו, בסוף 86’, הציע המפיק הירושלמי ניסים בן־חיים להביא לי את זוהר, שהיה אז בטיפול שלו. ‘יש בינינו נתק’, אמרתי. בן־חיים לא ויתר והביא אותו. הוא היה לבוש בטרנינג מלא חורים. מה יכולתי לעשות. אני בן אדם של אמונה. ‘כל המציל נפש בישראל, מציל עולם ומלואו’, התרציתי. מזה הגענו ל’אל נבקש’”.

הבקשה לא עזרה.
“הייתי המום כששמעתי שזוהר נפטר. מי חשב שזה יקרה כל כך מהר. אחר כך, כשבני המשפחה שלו הציעו שנעבוד על שירים, דחיתי אותם. יש גבול לכל תעלול”.


לא מלקק דבש

כל הניסיונות של נגר בהמשך עם זמרים אחרים, “שלהם מכרתי שירים בזול”, לא צלחו. יום אחד, לפני 20 שנה, נמאס לו. הוא, שבגלל מקרה העין לא הוציא רישיון נהיגה, ארז כמה חפצים וספר קודש ויצא לדרך: “עליתי על אוטובוס לירושלים. כשראיתי בתחנה המרכזית את השלט לעין גדי, נדלק לי משהו בראש”.

בחיק הטבע, בחוף עין גדי, מצא נגר את עצמו מחדש. 15 שנה חי שם בבדידות באוהל, ניסה להתקיים ממכירת בוץ מים המלח ולא ליקק דבש. “היו לי צרות מהקיבוץ, משטרה, פקחים. מה יכולתי לעשות? זה היה עדיף מלפשוט יד בעיר”, הוא מספר.

עוד מעט ייאלץ לפנות את הקרוון שהוא חולק עם צעיר במחצית גילו ואיננו יודע אנה יפנה. לדבריו, הלוואה שקיבל מאקו”ם לא חילצה אותו ממצוקתו. הוא חי מתמלוגים ומביטוח לאומי, מתקשה בראייה ובהליכה, אבל שומר על המורל.

נטע ברזילי. צלם : דניאל קמינסקי
נטע ברזילי. צלם : דניאל קמינסקי


“ראיתי קצת בטלוויזיה את האירוויזיון וזה הספיק”, נגר מספר, “זה דור אחר לגמרי. אני לא יודע אם מדובר במוזיקה. אלה בעיקר פעלולים מדהימים, הרבה אורות מנצנצים וקרקורים של תרנגולות. ייצגה אותנו שם זמרת,שהיום היא למעלה, אבל לא יודעת איפה תהיה מחר”.

ואתה?
“שאלה מצוינת. בגילי אני מרגיש שיש לי עוד מה לתרום במוזיקה, אם יתאפשר. אני יכול להביא משהו מעבר לאינפלציה שנוצרה במוזיקה המזרחית”.