למרות רגעים נשגבים - מוזיקליים בעיקרם - הסרט עם השם היותר מדי ארוך: "דודו טסה והכוויתים: אל תהיה כל כך צנוע, אתה לא כזה גדול" - פתח את פסטיבל דוקאביב 2018 בקול ענות חלושה, יחסית לציפיות. טסה המוכשר סוגר חשבון תרבותי ומקבל הזדמנות חד־פעמית לקבל הכרה בינלאומית למוזיקה הערבית שיצרו סבו ואחיו, דאוד וסאלח אל־כוויתי, ממייסדי המוזיקה העיראקית המודרנית, שעשו חיל במחצית הראשונה של המאה ה־20 בעיראק, אך קברו את הקריירה המוזיקלית שלהם בארץ המובטחת. צחוק הגורל, כ־100 שנים לאחר מכן, להקת רדיוהד הבינלאומית, בחרה דווקא במוזיקה הערבית של הכוויתים לחמם אותה בסיבוב הופעותיה על הבמות הכי גדולות באמריקה.

הבמאית טל הייק מצליחה לשרטט את גודל המסע עבור הלהקה הקטנה הזו, עם הפקה מרשימה וצילומי שחור־לבן, שמזכירים סרטי "טורים" אחרים. אך המסע כולו מנפץ את האשליה הזוהרת, ומותיר כבדות מסוימת של התנהלות הלהקה - בורגנים נשואים עם ילדים, שמתים לחזור הביתה. באופן מאולץ מדי, ניסתה הייק לשים זרקור על קונפליקטים בין חברי הלהקה, בעיקר טסה היהודי מול נסרין קדרי המוסלמית. אך זה לא מספיק מעניין, בטח לא כשהם בעיקר שותים בבתי קפה.



גם טסה, מחוץ לאור הזרקורים, לא ממש מעורר עניין, חוץ מכמה רגעים אנושיים מקסימים שבהם הוא מדבר עם אביו בטלפון ומנסה לחלץ ממנו טיפת פרגון. עם זאת, כסרט מוזיקלי, הוא מפנה זרקור אל הלהקה המצוינת.

בסרט טסה וקדרי מרביצים את הופעת חייהם ומצליחים להפנט את כל מי שנחשף אליהם, ולהוכיח את מה שתום יורק, סולן רדיוהד, הבין בחושיו החדים: לא צריך הרבה יותר ממוזיקה טובה כדי לקרב לבבות, רחוקים ככל שתהיו. ולמי שתהה, חברי רדיוהד נפקדים בסרט, יותר מנוכחים.