השעה רק שמונה בבוקר, ומחוץ לדיינר ברחוב 57 על השביעית במנהטן כבר משתרך תור הולך וגדל של אנשים. רובם המוחלט תיירים, אם לשפוט על פי המצלמות הגדולות והחיוכים הנרגשים. אני סוקר אותם בבוז, ממקום שבתי במסעדה, במושב שעל פי לוח הפליז הקטן שעל הקיר הוא הקבוע של השחקנית קתלין טרנר. מתעלם מהעובדה שבדיוק כמוהם, גם אני נפלתי קורבן למלכודת התיירים, שבמסגרתה אתה משלם מחיר מופקע בעליל עבור בייגל עם גבינת שמנת, רק כדי לנסות להרגיש לרגע ניו יורקי אמיתי, כמו בסרטים.

בהמשך היום אני אוסיף לסקור בבוז את התור המתאסף אל מחוץ ל"כץ דליקטסן", עוד מוסד מיתולוגי שבו מאות תיירים נדחסים יחד כדי לאכול סנדוויץ' עם הררי קורנדביף וחמוצים, כדי להרגיש... ובכן, כמו בסרטים. ואם התחושה לא מחודדת מספיק, הרי שבמרכז המסעדה תלוי שלט ענק עם חץ, המצביע על השולחן הספציפי שבו צולמה סצינת האורגזמה המיתולוגית של “כשהארי פגש את סאלי".

כי ניו יורק היא כבר מזמן לא עיר אלא סט צילומים ענק וגלובלי, שאליו נוהרים מיליוני תיירים מכל העולם כדי להרגיש ולו לרגע חלק מאותו סרט, שהוקרן לכולנו מהרגע שבו התחברנו למסך. כלשהו. מדי יום נכנסים למנהטן כמיליון וחצי תיירים. הם מצלמים בהתרגשות כל שוטר (בכל זאת, NYPD), מתעדים בהתלהבות כל רכב של מכבי האש ופוקדים כל מוסד קולינרי שייתכן שהופיע ב"סיינפלד", ב“חברים" או ב“סקס והעיר הגדולה".



והאגדה הזו רק הולכת ומזינה את עצמה. עיריית ניו יורק משתמשת בתבונה באתר הצילומים הגדול שתחת סמכותה. הכנסות העירייה ממסים ומתשלומים על שימוש באתרי צילום בעיר מגיעות לשני מיליארד דולר בשנה. וזה משתלם לכולם, כנראה. לפני כעשור סגרו את טיימס סקוור, אולי מרכז העולם, לכמה שעות כדי לצלם את וויל סמית צועד בכיכר לבדו, במסגרת תפקידו כאיש האחרון בעולם בסרט “אני אגדה". והמראה הבלתי נתפס הזה הכניס קרוב ל־80 מיליון דולר בסוף השבוע הראשון לצאת הסרט.

אבל הנהירה הזו של תיירים אחרי “החוויה הניו יורקית" היא חלק מתופעה תיירותית גלובלית, שהתפוח הגדול הוא רק סממן קיצוני שלה. ואני מדבר על המצוד אחרי חוויות, שהחליף את התיירות הישנה, זו שסימנה וי על אתרים. בעבר הלא רחוק, כשהיינו מגיעים לעיר גדולה וידועה, המאמץ העיקרי היה לבקר בכמה מקומות הנתפסים כ"חובה". בניין הפרלמנט, הכיכר המרכזית, הקתדרלה העתיקה וכו'. היום, בעידן שבו הכל מתועד עד לעייפה, והתצלום המסורתי לצד המבנה המונומנטלי הפך לקלישאה, התייר מתוחכם יותר ומחפש חוויה רגשית, ייחודית למקום.

זה שינוי שהתחיל כמרענן, אבל כדרכו של העולם הגלובלי - הפך בעצמו לבנאליה. כי במציאות שבה המידע זמין לכולם, ומדורג ללא הרף באתרים כמו טריפ אדווייזר, אתה מוצא את עצמך מתקרב בהתרגשות לעבר חוויה ייחודית שחבר המליץ לך עליה (“זה סוד שרק ניו יורקים אמיתיים מכירים"), ולבסוף מגלה שאתה שוב בתור אחרי אין ספור קוריאנים, ומבין שכל העולם ניזון מאותם טיפים ממש. להיעצר בנקודה ספציפית באמצע גשר ברוקלין, שממנה מקבלים את הנוף הכי טוב של מנהטן; להידבק ברכבל המוליך לרוזוולט איילנד לצד הדרומי של החלונות כדי לחזות... ובכן, בנוף הכי טוב של מנהטן; ואפילו לאכול את התירס “החלומי" ב"קפה הוואנה" בפאתי הסוהו. תמיד יש תור, תמיד יש עוד תיירים.

אבל לפעמים, בתוך כל הפלסטיק הזה מתפלקת גם חתיכת מציאות. לנו זה קרה דווקא באחת מהקלישאות הכי גדולות, הופעה של בון ג'ובי במדיסון סקוור גארדן. 30 אלף איש סוגדים למקסימום פירוטכניקה ומינימום מקוריות. ואז, בסוף ההופעה, כשירדנו במדרגות עם עוד אלפי אנשים (ממושמעים להפליא), אחד מהם החל פתאום לשיר באופן ספונטני שורה מתוך להיט של הלהקה: "oh, we’re half way there". והיתר ענו לו בהתלהבות: “oh oh, living on a prayer!". ולרגע אחד מתוק הרגשנו שאנחנו חלק מחוויה אותנטית. או שזה קורה בסוף כל הופעה של בון ג'ובי, ופשוט פספסתי את הטיפ.