עם להיטי ענק כמו "ויקיפדיה", "לא לבד", "מה אתה רוצה ממני" ו"בשורות טובות", אלבומו השני של בן ארי הצליח להתעלות על האלבום שהציג אותו לעולם, ומוכיח כי הוא לא רק מכונת להיטים משומנת שפיצחה את הנוסחה, אלא סינג סונגרייטר מוכשר, שיודע לקחת את הריאליזם הישראלי על כל הקשריו, בעיותיו ומשקעיו, ולהפוך אותו לפסקול מנצח.
האלבום, שנע בין פופ, רוק, בלוז, פאנק ופולק, כולל עשרה שירים מלודיים וקליטים, לצד טקסטים אינטליגנטיים, אפופי מטפורות, אופטימיות, מחאה, רגש ונשמה המאפיינים את בן ארי.
האמת היא שהאזנה חד־פעמית לאלבום גורמת עוול לבן ארי. בהאזנה ראשונה התמקדתי בטקסטים המעולים, שמציגים משורר שמודע ומחובר היטב לעצמו. בהאזנה השנייה שמתי לב לביצוע העוצמתי והעיבוד חסר הפשרות, שמוסיף לכל התמונה נופך עשיר ומעשיר. בהאזנה השלישית הקשבתי לכל המכלול, ורק אז התחברתי לרגש העצום שמפעפע בו.
התרעות פיקוד העורף