“נולדתי בתל אביב להורים ניצולי שואה שהגיעו לארץ מפולין. אמי נעמי הייתה זמרת נפלאה בתיאטרון היידש בפולין ובארץ. היא הייתה ההשראה שלי, התרגשתי לראות אותה מופיעה ולמדתי ממנה הרבה. היא תמכה בי, ובעצם, כל הוויית השירה שלי באה ממנה”.
“החלום שלי היה להיות זמרת בתיאטרון, כמו אמא שלי. למדתי בתיכון ‘רננים’ , ’תלמה ילין’ של אז. במגמת הדרמה נחשפנו לשייקספיר, ברטולד ברכט, קורט וייל ולשחקנים־זמרים נפלאים כמו זהרירה חריפאי, חנה מרון, יוסי בנאי ועוד. שרתי ‘סוראביה ג’וני’ ו’ירח באלבמה’, שם רציתי להיות. בגיל 16 התחלתי להופיע באופן מקצועי עם יגאל בשן כצמד. יגאל היה בן כיתתי, והתחלנו לשיר יחד בהפסקות. הופענו יחד כשנתיים”.
“כשהייתי בת 12, נפטר אבי. זה היה מהפך כואב בחיי, עצב שסחבתי איתי זמן רב. מות אבי שינה לי תפיסות עולם. הבנתי שמה שהבנתי עד אז כ’אלוהים’, זה משהו שונה, לא משהו שיושב למעלה ונענה לתפילותיך, אלא אנרגיה כלשהי שמאפשרת לך להתפתח רוחנית ושיש דרך לעשות זאת. הרגשתי תחושת אחריות לגורלי: כלכלית, יצירתית ומשפחתית”.
“בצבא שירתי בלהקת פיקוד המרכז . התנסיתי באינספור הופעות מול קהל של חיילים. שם קיבלתי את שיר הסולו הראשון שלי: 'יש לי אהוב בסיירת חרוב’ שהפך להיסטוריה”.
התרעות פיקוד העורף